"הרבה עיתונאים ישבו בסופ"ש וישאלו עצמם - איך פרסמנו את הזבל הזה"

שבוע לא קל עבר על עורכי תכניות אקטואליה, כשהחדשות הפכו לרכילות וההיפך, כשצו איסור פרסום הביא לשיאים של אבסורד, ובמיוחד כשהנושא המרכזי של הפרשה - ניצול קטינות - נשכח, והן הפכו גם למוקד התנפלות של כתבים נלהבים.

נורית קנטי, העורכת של התכנית מה בוער בהגשתו של רזי ברקאי בגלי צה"ל, מסבירה למה סיקור הפרשה מתסכל אותה, עם אילו לבטים מקצועיים התמודדה, ומזכירה שגם במקרים שאינם פליליים, הצחנה המוסרית והחברתית לא פחות מדאיגה.

"יותר משהאבסורד בפרשת אייל גולן הוא של צו איסור הפרסום, מעצבנת בפרשה ההתייחסות של התקשורת לכל זה", מסבירה קנטי, "מה זה הגזמנו. כי לפרשה הזאת יש כבר שם - 'פרשת הזמר המפורסם', לא פרשת בעילת קטינות ו/או סרסור בילדות בנות 14 או 15. רוב התקשורת התייחסה אל הבנות האלה כמו אל עוד גורם בפרשה, ולא הייתה כמעט התייחסות לזה שהן קטינות, שהן בגיל הזה שבו אין להן את היכולת להבין לעומק את השלכות של זה, וגם לא של מה זה לעמוד ולדבר עם כתב. ואז מה אנחנו יודעים? שהן נהנו ממתנות, שהעדויות שלהן סותרות - אבל מה אתם מצפים מילדה בת 14 ,15, 16, שנוחת עליה כזה בום תקשורתי, שתהיה קוהורנטית? גם בגיל 20 היא תתקשה בזה. יותר מהעניין התקשורתי, אני מתוסכלת מההיקף של הסיקור".

-אבל את יכולה להבין את זה - יותר נעים להתעניין במעללי זמר ששוכב עם קטינות מאשר בשיחות ז'נבה...
הרבה אנשים בעיתונות חושבים שזו הדרך לשרת את הציבור הכי טוב ולתת את מה שהוא רוצה ויצרוך. אני יכולה להבין את זה, כי זאת המציאות התקשורתית שיצרנו פה.

-המציאות התקשורתית הגיעה השבוע גם לשיאים של אבסורד, כמו העמוד הראשי ב-ynet בבוקר של הסרת צו איסור הפרסום. אבל המידע יצא החוצה והעיתונאים עדיין היו צריכים לקרוא לו "הזמר המפורסם"
גם אם הציבור לא היה יודע שזה אייל גולן ורק יודע שזה זמר מפורסם, וגם אם לא את הפייסבוק - העיתונאים היו יודעים והיו עושים את המקסימום לגלות מי זה, היו מעלים תמונות שמאפשרות להבין במה מדובר. ברור שבמובן הזה של חשיפת הזמר - התקשורת עמדה במצב מביך ואבסורדי, בין השאר כי הוא עצמו כתב על זה בעמוד הפייסבוק שלו ודיבר על כך בהופעה, והצהיר שזה הוא.

-ובסוף זה היה עורך הדין שלו שחשף את שמו בסופו של דבר
מה שעשתה התקשורת השבוע הייתה בעיטה לממסד, שעשה צחוק מהעיתונות ומחופש הביטוי ומהציבור. אני לא חושבת שצריך לבטל את המוסד הזה, של צו איסור פרסום, במקרה הזה אומרים שאולי זה היה תרגיל של המשטרה לצורך חקירה. אבל עכשיו, כשהבלון התפוצץ, אני לא רואה מה זה נתן לה. בית משפט לא יסיר צו איסור פרסום אם לא יבקשו את זה ממנו, ומישהו היה צריך לבקש את זה כדי שהסאגה תסתיים במהירות ויהיה קצת פחות מביך.

בעידן של פייסבוק ורשתות חברתיות, כשכל אחד יכול לכתוב, צריך לשקול שוב את השימוש בצו הזה. כלי התקשורת צריכים למלא את החוק אבל זה מעמיד את החוק במצב אבסורדי. השעשוע השבוע היה לעקוב אחרי הטריקים שעשו כלי התקשורת כדי לעקוף את הצו.

"צריך לשקול שוב את השימוש בצו הזה". אייל גולן

-אבל זה הפך לעניין המרכזי ופספסנו את העיקר, עכשיו הוא מיד מוצג כקורבן – עלייתו ונפילתו של כוכב
אני רואה את כלי התקשורת, אבל אני גם עובדת בכלי תקשורת. אבל אם אני מתבוננת מהצד, כאדם סביר, אני רואה שהפרשה המהותית נדחקת לפינה ומה שנשאר עכשיו זה באמת עלייתו ונפילתו, הנזק הכלכלי. הייתה גם הגזמה בדיווח על כל שלבי החקירה, כל שנייה מבזק - גם ככה זה מוגזם וצהוב במידה שאי אפשר להכיל. העובדה שמעבר לאלמנטים הפליליים, יש בפרשה הזאת אלמנטים חברתיים ומוסריים בלתי נתפסים, לא טופלה. הרי ברור לי שהתופעה הזאת קיימת גם במקומות אחרים, גם בלי זמרים מפורסמים.

-מה היו הלבטים המקצועיים שלך השבוע?
הסיפור התפוצץ בחמישי שעבר ובסוף השבוע עוד התלבטתי אם להתעסק בזה בכלל. ביום ראשון עדיין התלבטתי, כי הרגשתי שאין מה לחדש ועוד אי אפשר היה לדבר על הנערות כי אסור להגיד כלום. הייתי מתוסכלת שאני לא יכולה לדבר על המשמעויות המהותיות, אבל כעורכת אקטואליה הבנתי שאני לא יכולה להתעלם מזה.

-יש גם עניין של היצע וביקוש - הציבור היה צמא לזה
היום לציבור קצת נמאס, נדמה לי. האתגר שלי כעורכת 'מה בוער' הוא להביא זווית אחרת, אז החלטנו לעסוק בעיתונות הרשת החדשה ובשאלת צווי איסור הפרסום. הבאנו נציגה מהמשטרה שתדבר כללית על מדיניות המשטרה בנושא צווי איסור פרסום לנוכח המציאות החדשה. המשטרה צריכה להחליט מתי היא מבקשת אותם. בתי המשפט מבינים את הכוח ההרסני שיש לתקשורת.

-אבל במקרה הזה צו איסור הפרסום עבד כמו בומרנג, לא?
אני אמורה לשמוח שהדברים יוצאים החוצה מוקדם כמה שיותר, אבל אני לא יודעת מי הדליף את הפרשה החוצה. יש הרבה גורמים שיכלים לעשות את זה, עורכי דין למשל. כאזרחית, חשוב לי שהמשטרה תבדוק איך זה יצא החוצה, כי זה פגע בחקירה ובנחקרים, שגם להם יש זכויות, במיוחד כשהמציאות לא מאפשרת לשמור על שמם חסוי. זאת סיטואציה נוראית. כי כעיתונאית אני לא יכולה לתקוף הדלפה, הרי אני חיה על הדלפות.

-כעיתונאית את אמורה תמיד לזכור מה האינטרס שעומד מאחורי כל הדלפה
ברור שיש אינטרסים, תראי מה קרה - התקשורת חגגה, אנשים קראו עיתונים ופתחו טלוויזיה, ואולי נרוויח מזה שחלק קטן וחושב באוכלוסיה, ישאל את עצמו לאן הידרדרנו כשבנות 15 הגיעו למצב כזה, וזה לא הופך לעיקר בדיון על הפרשה.

נוצר כדור שלג שגם בעלי האינטרס לא יכלו כבר לשלוט בו, אז זו עוד התלבטות שהייתה לי השבוע. איך אני כעיתונאית יכולה לתקוף הדלפה. במבחן המציאות, בימים שערכתי את התכנית - כל השבוע למעט יום רביעי, השתדלתי לעסוק בזה בצורה מכובדת, מתבקשת, מקצועית אבל לא מנופחת, ולנסות לתת זווית ראיה להפיק ממנה משהו ואולי קצת מקורית.

-המציאות היא שמי שזה חשוב לו כעיתונאי, אין לו הרבה איפה לעבוד היום
התחרות מעבירה אותנו על דעתנו, גם אותנו. המציאות הכלכלית וריבוי כלי התקשורת והאינטרנט הזריז וזה שכל אחד יכול לצלם הכל - מעבירים את כלי התקשורת על דעתם. דרושים עיתונאים עם עמוד שדרה חזק שיעצרו את הסחף, זאת השתוללות. זה אובדן.

-המקום שאת עובדת בו עבר השנה שינויים, את מרגישה את הלחץ הזה?
אני לא רוצה להתייחס לשינויים בגל"צ, אבל במובן הזה רדיו ציבורי ממלכתי כמו גל"צ או רשת ב', לא נסחף בעיוורון אחרי אבדן השליטה בתקשורת. הרבה עיתונאים יושבים בסוף השבוע הזה ושואלים את עצמם איך הגענו לפרסם את ערמות הזבל הזה.

-אולי כי הם רוצים עבודה גם בשבוע הבא, והמקום שבו הם עובדים מונע מאינטרסים כלכליים לא שונים מאלו של 'קשת' למשל?
נכון. אנחנו פיונים שמביאים משכורת ורוצים לשמור על מקום העבודה. זה מעגל קסמים איום ונורא שמדרדר את כולנו מטה. זה לא יכול להיות מאמץ של אדם אחד או של כלי תקשורת אחד, צריך מאמץ חברתי של כל כלי התקשורת, ולא נראה לי שהענף בנוי לעשות את זה.

-הציבור רוצה בכלל שינוי כזה?
כמה שהעיתונות והתקשורת היא יעד למתקפת של הציבור, הוא יצרוך מה שנותנים לו, הוא לא מאד שיפוטי. וגם אם יתנו לנו משהו פחות צהוב וחושפני ואפילו כזה שאפשר להשכיל ממנו, להעלות קצת את הרמה בדציבל אחד או שניים בסך הכל, הרייטינג לא ייפגע. התחרות מדרדרת אותנו מטה. זה מרגיש קצת מאוחר מידי, אבל יש כלי תקשורת מרכזיים שלא חשוב מה, הם ישרדו, הם עדיין ינצחו בתחרות הרייטינג. לא חייבים לרדת הכי נמוך. זה מן גל כזה, החברה תידרדר עד למטה ובסוף נעלה.

-את אופטימית. עכשיו גם נסגר התיק נגד שרון גל ופורסם כי הפרקליטות המליצה לסגור את התיק בפרשת עמנואל רוזן. את חברה בתא העיתונאיות?
אני לא מובילות המהלך.

-העובדה שאין תשתית ראייתית נגד עמנואל רוזן, משמשת כלי לניגוח פעילות בתא, בעוד שבעצם אולי משפטית אי אפשר להעמיד אותו לדין, אבל זה לא אומר שלא נעשו דברים לא ראויים. את חושבת שהפרסום של תא העיתונאיות הביא לשינוי באווירה הציבורית לגבי הטרדות מיניות?
צריך להאשים ולכלוא מי שמורשע, אבל הבלמים והאיזונים צריכים להיות ברמה המוסרית והחברתית. היה צריך את החוק למניעת הטרדה מינית כדי שאנשים יבינו שזה לא בסדר, 20 שנה אחרי חקיקת החוק, החינוך די חלחל אבל בפועל זה לא מספיק. במובן הזה המקרה הזה העלה שאלה מאד חשובה.


"הסיפור של עמנואל רוזן יצר מודעות בערוץ 2 וערוץ 10 ואצל מעסיקים"

הסיפור של עמנואל רוזן יצר מודעות בערוץ 2 וערוץ 10 ואצל מעסיקים, אבל גם כאן לא נענו שאלות מהותיות - במבנה החברתי של הטרדות מיניות, כך למשל אנשים עדיין שואלים למה הן לא מתלוננות מיד. מי שעברה הטרדה מינית מבינה את זה. לא צריך לעבור כל דבר על בשרך כדי להבין אותו או כדי לדעת שהוא קיים. מה שקרה זה שזה הפך למאבק בין נשים לגברים וזה מאד מתסכל.

-מה מתסכל?
כמו בכל דבר, הסיקור צריך להיות ממונן ומתון ולהתמקד בשאלות הרלבנטיות של הפרשה, ולא בבן אדם עצמו ולאן הוא דחף יד.

-אז מה היה צריך לסקר בפרשה הזאת?
כלי תקשורת לא צריך להביע דעה אם הוא זכאי או לא - הוא צריך להביא דעות שונות או היבטים שונים, כמו איך אפשר לייצר סביבת עבודה חפה מהטרדות מיניות, אבל כזו שעדיין יהיו בה יחסים בריאים בין נשים וגברים. צריך להסביר מדוע נשים לא מתלוננות, עד כמה המנגנון הוא חמקמק. בגלל שתא העיתונאיות היה מעורב ובהרבה כלי תקשורת הסתובבו אנשים שהרגישו שיכלו לנהוג אחרת, הדיבור היה יותר ענייני ומתון, אבל הוא לא השיג את מטרתו.

לגבי הפרסום שיש המלצה לסגור את התיק, מגיע לרוזן שיפורסם שנסגר התיק אם דיווחו שנפתחה חקירה. האתגר הוא להסביר את סדר הדין הפלילי לציבור. הרבה אנשים יוצאים זכאים, אבל בית המשפט טוחן אותם בפסק הדין. הרבה עיתונאים לא מבינים את זה. הפרטים מורכבים להסבר ולפעמים הם מנוגדים למצפן הצדק הפנימי של כל אחד, כי זה סדר דין שהוא אוניברסלי ולא קשור לצדק, שזו תחושה אינדיבידואלית.

-את כבר הרבה שנים במקצוע, את עוד אוהבת את זה לאור המציאות המשתנה?
אני אוהבת את העבודה שלי ואת מה שאני עושה - אני אוהבת להיות מעורבת בחדשות, יש לי את האתגר להביא משהו שונה, לייצר דיון ולעורר מחשבה בנושא שנטחן, ולא תמיד אני עומדת בו. אבל אני מסתכלת קדימה, ולא רואה הרבה עתיד לענף. זה מאד מצער אותי ומאד מדאיג, גם ברמה האישית וגם ברמה החברתית. עצוב לי שעיתונאים עם 15 ו-20 שנות ניסיון, לא יודעים מה הם יעשו בעוד כמה שנים.

-יש לך בק-אפ?
אני גם עורכת דין וגם לומדת תואר שני במדיניות ציבורית. אני אתפרנס, השאלה אם אני אתפרנס ממשהו שאני אוהבת, ואביא לידי ביטוי את עצמי, כי גם זה חשוב. התהליך שאנחנו העיתונאים עוברים, קורה יותר מהר ממה שהחברה עוברת כלפינו. לעיתונות יש עדיין פרסטיז', אבל אנחנו כבר יודעים שזה חרטה.