הוא נוף ההתבגרות שלי; מי יודע כמה פעמים שמעתי את למה לי לקחת ללב

אם יישרפו כל אלבומי התמונות שלי, היומנים וספרי הזכרונות, אסתפק בשירים של אריק איינשטיין כדי לספר את סיפור חיי ולצייר את נופיו.

אני ואתה נשנה את העולם מקפל בתוכו את הדור שהיינו. מרדנים, תמימים, אופטימיים חסרי תקנה. אובדי דרך ומשתוקקים לקריאת כיוון. חלמנו חלומות על מנהיגות. אני ואתה - אז יבואו כבר כולם. ידענו שהעולם לא יושב ומחכה לנו. שיהיה מחיר. יהיה לנו רע אין דבר זה לא נורא. כמו מחרטה על לוח ליבנו שיודעת, ברגע האמת, שנזדקק לשירים האלה בהמשך, כמו צידה לדרך.

עבורי, השורה הזו מתמזגת עם all we are saying is give peace a chance, ואפילו עם let it be. במקום חסר הגיון. אריק היה עבורי סוג של ג'ון לנון, וכל חבורת לול, לרבות שלום חנוך, היו עבורי החיפושיות. אריק הוא סמל השלום שהיינו מציירים בעט על הג'ינס המשופשפים של כיתה ח', והוא השירים על הדשא בקבוץ של תקופת הנח"ל, כשנהנינו לחלום על תל אביב הלוהטת, אבל מרחוק. מי יודע כמה פעמים שמעתי את למה לי לקחת ללב מתנגן בראשי בדיוק כאשר לקחתי ללב, ברגעים החשוכים.



והשאלה הזו - מה איתי מה איתי מה איתי, שמעיף ברגע את כל האבק מתקופת ההתבגרות המבולבלת והנבוכה. ואיך אפשר בלי צא מזה מה איתך אמא מבשלת בשבילך? שורה שמתעדת את כל הרגעים ההם שאמרתי לעצמי מה איתך, אל תקחי ללב, יש לך דברים אחרים בראש, צאי מזה. אפשר לשנות, זה כן משנה. ואז,נדמה לי, שתיתי קפה טורקי.

אריק הוא נוף ההתבגרות שלי, הרוח הגבית שהוסיפה משמעות לרגעים שנראו, במבט לאחור, ריקים ואובדי דרך. היא תביט אלי טובה וחכמה. אמא אדמה. אריק הוא הגוזלים שפרחו מהקן בדיוק כשהייתי אני בעצמי גוזל שעזב את הקן ועבר לעיר הגדולה מהשכונה החיפאית. ובצעדים המהוססים הראשונים שלי, כעצמאית התנגנה במוח קריאת העידוד "עוף גוזל". וכמובן שכאשר אני צונחת על הספה בסלון אני שומעת ברדיו הפנימי את "אוהב להיות בבית".

אבל גם רגעים סתמיים לכאורה כמו עכשיו, סוף נובמבר, לוחצים על play בסוני הישן שלי, ושרים לי "אל תתבייש, היה עצוב. אל תצטער, אם תצטער, זאת היא עונה כזאת, חבוב, זה רק הסתיו וזה עובר". אני יודעת שאילו אריק, שרק אתמול עוד היה בחיים, היה מתבונן באבל הלאומי הזה של כולנו, כולל אותי שכותבת מלים אלו, היה צוחק: "שטויות, שטויות..." נבוך מתשומת הלב היתרה. ומהאהבה שכולנו חשים כלפיו.

אריק, אומרים שיש עוד תקווה, קוראים לזה אהבה ומחכים לבואה. בין הזיוף לאמת בין כל מה שחי למת ישנה אהבה. יש בי אהבה והיא תתעורר ותיגע, יש בי אהבה והיא תנצח. תמשיך לשיר בליבנו. אם לא תשיר, אז מי ישיר, אז מי?