אריק נפטר בגיל 74 בלי להשתתף באף ריאליטי, בלי אף ראיון חושפני ב'7 לילות'

תמיד אהבתי את אריק. את המוזיקה, את הקול החד והדיקציה המושלמת שלו, את הקסם שהוא משרה על מי שמקשיב לו. קראתי אתמול (יום ג') את החדשות עליו לתוך הלילה, ואני עדיין לא בטוח מה להרגיש ועל מה לחשוב, אבל בדבר אחד אני בטוח: מדובר באחד הגברים הארכיטיפים הגדולים ביותר שהתרבות הישראלית ידעה אי פעם, והוא בולט כל-כך לנוכח הדמויות השטחיות המככבות ביום-יום על שערי העיתונים או שופטות בתוכניות "המוזיקה" השונות.

אני לא מתכוון להשתפך על ההיסטוריה המוזיקלית המדהימה של איינשטיין, שיתופי הפעולה שיצרו כמה מהשירים היפים ביותר שנכתבו בישראל, או על מעלליו עם חבורת לול. יש כאלו שיעשו זאת טוב ממני, ואין בי שמץ של יומרה להכתיר את עצמי כמומחה אריק איינשטיין. אני עובר על הפיד שלי בפייסבוק ורואה את הדמויות השונות נפרדות מאותו אמן שלא התחנף חזרה לקהל שלו ואפילו לא פגש אותו כמה עשורים טובים. אמן שכל מה שעשה היה ליצור אמנות מדהימה, להיות אמיתי לעצמו לפני שהוא מתפתה לכסף ולתהילה שמתלווים להיות הוא. אריק איינשטיין נפטר בגיל 74 בלי להשתתף בתכנית ריאליטי אחת, בלי להתקמבק, בלי אף ראיון חושפני ב7 לילות, בלי שמץ של התחסדות והתחנפות שיעליבו את העשייה המוזיקלית שעשה לאורך השנים. אריק איינשטיין נפטר כשהוא משאיר אחריו את האמנות שלו, את התרבות שלו, את המורשת שלו.

הקונטרסט אתמול בין הסטטוסים הדואגים לשלומו של איינשטיין לבין "מוקי הזה הולך עם האמת שלו" הוא הייצוג של פערי הדורות האמיתיים בין הדור של אריק לדור של אייל גולן, של הפער בתפיסת האמת. מאות אלפי אנשים צופים במוקי, אביב גפן, פורטיס אומרים לילד שכרגע יצא מלשיר לעצמו במקלחת "אתה לא שר מספיק טוב בעיניי" והקהל מריע להם כי "סוף סוף יש פה מישהו עם ביצים שאומר את האמת". המציאות היא שאין ייצוג הולם יותר של חוסר ביצים מזה, אין יותר חוסר אמת מזה. איינשטיין היה בנאדם של יצירה, של עבודה קשה, של אמנות. זה ניכר לאורך כל הקריירה שלו. זה היה חלק מהישראליות שאנחנו כל אוהבים לנכס לעצמנו וכל כך מצטערים על היעלמותה עם פטירתו. איינשטיין הוא הפער בין אמן, בין רוק-סטאר אמיתי לבין רודפי תהילה ופריים-טיים. הוא רצה שיכירו במוזיקה שהוא עשה (והמשיך לעשות גם כשהרדיו התעלם ממנו לחלוטין) ולא בו.

כאב הלב שאנחנו מרגישים לנוכח מותו של אריק איינשטיין, מלווה בתחושה הקשה שבאמת הולכים ונגמרים לנו המוזיקאים ואנשי התרבות האמיתיים, שנכחדים האנשים הכנים שבאו לעשות משהו באמת יפה, גם אם הם לא ישמעו את מחיאות הכפיים בסוף כל משפט שהם אומרים.

עם מה נשארנו? עם הרבה מאד ריקנות מתוכן. בשבוע הבא אותם אנשים ימשיכו לצפות בטלוויזיה ויחכו שיקרה לרגע אחד משהו אמיתי ,ימתינו למנת הרגש המדודה שזכייניות הטלוויזיה מכינות להם. ב-MTV תרקוד זמרת ערומה לשם "האמנות" שלה, ברדיו ינגנו מוזיקה שמסתכמת ב-4 שורות רפטטיביות של אמן שהשבוע הוא רוחני ועמוק ובשבוע הבא הוא משתף פעולה עם יוסי גיספן בשיר שמסתכם ב"יאללה כפיים". האינסטגרם יתמלא בתמונות Selfies של בנות 13 בחזייה ותחתונים, העיתונות תמשיך לעסוק באיך אייל גולן עושה צחוק מהמשטרה גם הפעם, כשהוא חשוד במין עם קטינות ועדיין ממשיך להופיע כרגיל ולטוס לחו"ל כאילו כלום לא קרה, הרייטינג ימשיך לשבח ולהלל, המכונה תמשיך לייצר ולתת המון כסף לאנשים שלא רוצים לתת לכם כלום מעצמם, אבל מוכנים לקחת מכם הכל.

התרבות הישראלית, זו עם העומק, זאת שלא נבחרה באס אם אסים או הייתה עסוקה בלעשות פוזות לפפראצי ספגה אתמול מכה גדולה מאוד. אני אתגעגע אליך אריק, תודה שהיית מודל לחיקוי. עד הרגע האחרון.