זכות יוצרים וקניין רוחני: האם מפרסמים יפסיקו "לגנוב" רעיונות של אחרים?

לצערי, דעתי על מערכת המשפט שלנו מאוד לא חיובית, בלשון המעטה. היא איטית, מסורבלת וברוב המקרים פסקי הדין שהיא מוציאה תמוהים וגזרי הדין שהיא מנפיקה שרירותיים ומופרכים, לפחות בעיניי.

כבר לפני שנים רבות הובהר לי על ידי גורמים מוסמכים, שהמשפט איננו עוסק בצדק כי אם בחוק. ועד כמה שזה נשמע נכון ואפילו הגיוני, זה לא מתיישב עם תחושות הצדק הבסיסיות המקננות בתוכנו, האנשים הפשוטים. כל אדם המביא את עניינו בפני בית המשפט עושה כך בתקווה לקבל צדק וברוב המקרים הוא יוצא בידיים ריקות ובמפחי נפש. כיוון שהמשפט עוסק בחוק, רוב האנשים (שלא יודעים זאת) - שתלו את יהבם במערכת המשפט - יוצאים מאוכזבים ובתחושה כבדה שנעשה להם עוול ולא צדק, וכל הסבר הגיוני לא ישנה את התחושה הזאת.

לכן, שמחתי כל כך כשקראתי שהשופטת הנכבדה שלהבת קמיר-וייס מבית המשפט בפתח תקווה, לא ברחה ממילוי תפקידה והצליחה לשלב בין הצדק לחוק, והוציאה מתחת ידיה פסק דין וגזר דין קוהרנטיים היכולים לשמש דוגמה ומופת לקהיליית השופטים בישראל. השופטת חייבה את חברת עלי שלכת שעשתה שימוש שלא כחוק בחומרים שקיבלה ממשרד הפרסום קו האופק לשלם למשרד הפרסום 35 אלף שקלים ואף קנסה אותה ב-40 אלף שקלים בגין עשיית עושר ללא משפט. שאפו. יש שופטת בפתח תקווה.

תחום זכויות היוצרים והקניין הרוחני, הוא אחד התחומים הסבוכים והמורכבים ביותר בעולם המשפט. הוא קשה להגדרה וקשה להוכחה. לך תוכיח שסיסמא או רעיון נהגו על ידך, וקשה עוד יותר להוכיח בעלות עליהם. לכן, מפרסמים כה רבים מרשים לעצמם לעשות שימוש חופשי ברעיונות של אחרים מבלי לחשוש שיהיה עליהם לשלם את המחיר.

לפני שנים רבות הגיע אל משרד הפרסום שלי לקוח בשם פלקון. הוא היה יבואן בשר גדול שהקים מעדנייה ברחוב קרליבך. בין השאר הגינו עבורו את הסיסמא "פלקון - מעדנייה עם בשר". לאחר פרסום מודעה אחת, הודיע לי הלקוח שהחליט להפסיק את הפרסום והפסיק את ההתקשרות עם המשרד שלי, ללא כל סיבה או תירוץ. ככה. אין צורך לתאר מה גדולה הייתה הפתעתי כאשר שבועיים מאוחר יותר התפרסמה מודעה שלו בעיתון, באופן עצמאי, תוך שהוא עושה שימוש בסיסמא שקיבל מאיתנו. הוא גם התנער מכל דרישה לתשלום עבור השימוש בסיסמא.

תבעתי אותו למשפט ובבית המשפט הוא טען להגנתו שהמילים "מעדנייה עם בשר" הן מילים רגילות מהמילון, ולכן אין ולא היו לי שום זכויות קניין על הסיסמא. השופטת נחרה לעברו בבוז, דחתה את טיעונו מכל וכל, ואף לא חסכה ממנו את לעגה על הטיעון הילדותי שנקט. אבל במקום לפסוק לטובתי כמתבקש, היא ברחה ממילוי תפקידה ושלחה אותנו להתפשר - כמו שרוב השופטים אוהבים לעשות.

לאחר דיון מתיש במסדרונות בית המשפט, התפשרנו על סכום כספי שהנתבע יתרום לאגודה למען העיוור. זאת הייתה נקמתי האירונית הקטנה. הפשרה הייתה מאונס והותירה אותי בתחושה קשה שלא נעשה כאן צדק. הרגשתי נבגד על ידי מערכת המשפט.

אני מקווה שפסק הדין "הנועז" והצודק של השופטת שלהבת קמיר-וייס, ישמש כתמרור אזהרה לכל אותם "גנבי זכויות יוצרים" החושבים שבאפשרותם לגנוב מפרסומאים תמימים את פרי עמלם ולהימלט ללא עונש.

ועוד משהו.

כולנו מכירים את מטבע הלשון "משפט צדק". אז איך קרה שהצירוף הזה הפך לאוקסימורון? בדקתי ומצאתי שמקורו של צירוף מילים זה הוא בספר שופטים, שם נאמר: "... שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך ולשבטיך ושפטו את העם משפט צדק".

עכשיו הכל ברור. בזמנו השופטים אכן שפטו בין המתדיינים על פי הצדק - מי צודק ומי לא. פשוט. ולכן היה תוקף לצירוף המילים "משפט צדק". אלא שמאז שהמופקדים על הפצת הצדק הפכו להיות פרשני החוק, הצדק הופקר ודורשיו נותרו יתומים.

גינגי פרידמן הוא מנכ"ל ADMAN - החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת