"החייל הרוסי צועק שהוא יירה לנו ברגלים - מכוון מקלע, ואחר מוציא אר.פי.ג'י"

רק כשחזר מהנסיעה האחרונה שלו לחצי האי קרים, בסוף השבוע האחרון, תפס אנדרי קוזי'נוב, הכתב הצבאי של ערוץ 9, מה בדיוק עבר עליו שם. למרות הניסיון שיש לו באזורי לחימה כמו לבנון או רפיח, הנסיעה הזאת לא הייתה דומה לשום דבר שהוא מכיר.

איך מצטרפים לכוחות האוקראינים שמתפרקים מנשק וצועדים מול החיילים הרוסים החמושים? לא חושבים, פשוט הולכים. איך יודעים למי להאמין בשטח, ומה תפקיד התקשורת במלחמה שמתרחשת באוקראינה ובחצי האי קרים?

בפעם הראשונה נשלח קוז'ינוב לאוקראינה בדצמבר, כשהאירועים החלו. יום לאחר הגעתו התרחש ההרג המאסיבי בכיכר מיידן (כיכר העצמאות) בחודש פברואר. "הייתי שם פחות משבוע לצורך הכנת סרט", מספר קוזינוב, בן 34 בראיון לאייס שקיים עם חזרתו ארצה. "חזרתי משם הביתה בשבת. ובשבת בערב כבר אמרו לי לנסוע שוב, בשבוע שעבר הייתי בקרים".

-איך מתארגנים לנסיעה כזאת?
כבר כשאורזים, אתה מרים טלפונים למי שאתה מכיר. הנסיעה הזאת נסגרה ב-23:00 בלילה כשעוד לא היו כרטיסי טיסה בכלל. ב-2:00 בלילה עוד ארזתי את המזוודה, תוך כדי זה אומרים לך "זה המלון, תנסה להגיע".

-תנסה?
כי אי אפשר לדעת. באותו לילה שבין שבת לראשון, נסגר המרחב האווירי שם. היינו אמורים להגיע ברכב מקייב, אבל בסוף, המרחב האווירי שוב נפתח וטסנו לשם.

-ברכב? זאת נסיעה מאד מסוכנת, לא?
חדשות 2 שלחו את אוהד חמו לאודסה. הם ניסו להגיע באוטו לחצי האי והותקפו במחסום. ראו אותם מצוידים בשכפ"צים וקסדות. אנחנו הסתרנו את השכפ"ץ והקסדה בתיקים. אין טעם להבליט את זה. אתה מבין את הסיטואציה. בנסיעה הקודמת לקייב, הורדנו שכפ"צים ביום האחרון כי כבר לא היה מסוכן. קשה להסתובב עם השכפ"ץ והקסדה.

-העובדה שכתוב לכם PRESS לא עוזרת?
הדבקנו TV על הקסדות, אבל זה לא עושה רושם על אף אחד. בקרים, אם אתה מסתובב עם שכפ"ץ, אתה כבר מושך תשומת לב מיותרת.

-מתי כן השתמשתם באמצעי הגנה?
פעם אחת. ב-4 במארס, כשהלכנו עם האוקראינים לעבר העמדות הרוסיות בשדה התעופה בלבקב. זה היה אירוע לא מתוכנן. התעוררנו ב-3:00 בבוקר, ורצינו לנסוע לבסיס אחר. הצוות שיצא קצת לפנינו, נתקל במחסום של הקוזאקים שהיה מאד אגרסיבי, והם אמרו לנו לא לנסוע. ואז ראינו בטוויטר שנשות קצינים אוקראיניות נמצאות מסביב למדורה ליד בסיס אחר, 80 ק"מ מאיפה שהיינו.

הגענו לשם ב-6:00 בבוקר בערך, וראינו אותן מסביב למדורה. ב-8:00 היה מסדר ואז המפקד יצא והודיע - "הרגע קיבלתי החלטה לצעוד לא חמושים לשדה התעופה. מי שאיתי איתי, ומי שלא, אני לא שופט אותו".

-ואז מה קורה?
כולם נעמדו בשורות - וצעדו, ואנחנו איתם.

-ככה, בלי היסוס? זאת משימת התאבדות
התחרפנו. כשראיתי את אחד הקצינים מחזיר את הנשק, שאלתי אותו - למה אתה עושה את זה, זאת הרי משימת התאבדות. אז הוא אמר לי - "טקטית, זה נכון. עכשיו נוכל להראות מי הם באמת הרוסים".

-אתה בשטח, מחליט לצעוד עם האוקראינים - לא התייעצת עם המערכת?
לא. לא היה איך. באותו בוקר היה לי ראיון טלפוני ב-ynet, אז עדכנתי אותם תוך כדי צעידה. לא זוכר אם דיברתי עם מישהו - יכול להיות שרק משדה התעופה עצמו. רצנו החוצה, הצלם רולנד נוביצקי ואני, לקחנו שכפ"צים. קסדות לא לקחנו.

-מה קורה ברגע כזה? לא חושבים? נותנים לאדרנלין לעבוד?
באותו רגע אתה לא חושב. אתה חושב על זה רק אחר כך בבית, עד עכשיו לא נפטרתי מזה. פיזית אני בארץ, אבל הראש שלי עדיין שם.

-אוקי, מה קורה בבלבק?
אנחנו צועדים יחד עם האוקראינים, זה באמת מחזה סוריאליסטי. גם החיילים הבינו שזו משימת התאבדות. הם צועדים לשם בשורות, ואנחנו - התקשורת, בצד. היו איתנו גם עיתונאים של 'חדשות 2', אנשיל פפר מהארץ, ואחרים. פתאום היה ירי באוויר, אוטומטית כרעתי ברך. רק אחר כך קלטתי שעשיתי מה שלימדו בטירונות - ירדתי לעמדת הגנה, ואז אני קולט שגם האוקראינים התכופפו. עד אז הם שרו שירים רוסיים מאד ידועים ב-2 הצדדים ממלחמת העולם השנייה - שכל רוסי מכיר מהתרבות שלו, אבל באותו רגע הם עברו לשירת ההמנון האוקראיני. המפקד מגיע ומתחיל לצרוח על הרוסים, והרוסי צועק שהוא יירה לנו ברגלים, ואז אתה קולט בנאדם עם מקלע מכוון עליך ואחר מוציא אר.פי ג'י.

-על מה הם התווכחו?
האוקראיני ניהל מו"מ עם הרוסים כדי להחזיר את החיילים האוקראינים לעמדות שלהם בשדה התעופה. היינו שם 6 שעות. פתאום קלטתי שהצלם שלי נשכב ונרדם על האדמה, וברקע אני רואה חייל עם תת מקלע. זה היה סוריאליסטי לגמרי. אתה קולט שמסביבי נערכים בעמדות. המפקד האוקראיני הודה בפה מלא שזה היה שם ערוץ ATR שהעביר הכל בשידור חי, הציל אותם.

כל השעות האלה אנחנו שם וצריכים להעביר חומרים למערכת, והמו"מ נמשך בין המפקד האוקראיני לרוסי, ואז האוקראיני חוזר ואומר "יש לנו דד ליין עד שעה 12:00 להתקפל".

-ואז?
אחרי זה הרוסים קיבלו פקודה לירות על מנת להרוג. בסוף הם הגיעו להסכם שהאוקראינים יפטרלו בשדה התעופה עם הרוסים, אבל לא חמושים. זה היה מחזה מטורף.

-אז איך אתה מעביר את החומר?
תוך כדי התקשרתי לאטילה שומפלבי ב-ynet, פרצתי לשידור ואמרתי - "תעלו אותי", ורק אחר כך זה נוחת. היינו צריכים להגיע לעיר הבירה במרחק של 70 ק"מ, כדי שיהיה קשר לאינטרנט, ואז יש מחסום של מקומיים ואתה מפחד שייקחו לך את החומרים. רק כשהגענו לבירה, סימסתי לבת הזוג שלי שהכל בסדר.

-ומה חשבת תוך כדי?
אין מחשבה תוך כדי. אחרי זה נוחת עליך בטרוף. המחשבה המודעת אומרת שאתה לא היית נכנס לשם כי זה מסוכן. אבל זה להיות במקום הנכון בזמן הנכון, וזה עניין של מזל.

אני בקשר עם הקצין (שתמונתו מופיעה בראיון זה עם קוז'ינוב, נ"ת), עם אשתו ועם קציני מטה. חשוב לי. יש לי כל כך הרבה חומרים ויזואליים, חשוב לי להראות את נקודת המבט הזאת. קשה לי להתנתק אמוציונלית. אתה מבין שאין להם עתיד שם וזאת טרגדיה של כוח מזוין. איך אנחנו אחרי היציאה מלבנון נטשנו את צד"ל - הם לא צד"ל, אבל שכחו את החיילים האוקראינים בקרים. אין להם פקודות, אמרו להם - "פשוט, תחליטו לבד".

-זה שווה סרט
אני אשתדל להכין.



-הנשים של הקצינים סביב המדורה, הנשים האוקראיניות עם הפרחים ביום האישה הבינ"ל, המו"מ מול המצלמות - זאת לא מלחמה של דימויים? פעם התחילו ככה מלחמות עולם
זה לא נכון שזאת רק מלחמה תקשורת, המציאות בשטח לא קלה. אף אחד לא יודע מה יקרה. התקשורת לוקחת את השיאים של זה, זה טבעי. כרגע בשטח אין ממש יריות, יש מתח. זה משתקף בתקשורת המערבית והרוסית. אבל התקשורת הרוסית היא לא תקשורת, היא פרופגנדה. התקשורת המערבית מנסה להראות את כל הצדדים, אבל היא נתקלת בקשיים מהאוכלוסייה המקומית. הרוסים מבינים את השימוש התקשורת ובדימויים. אבל האוקראינים לא באו מהעולם הזה. הקצין שהחליט לצעוד לשדה התעופה, לא יודע מה זה דימוי תקשורתי.

-אבל הוא אמר שנוכחות התקשורת הצילה אותם
הוא אמר את זה בדיעבד, כי שימשנו סוג של מגן אנושי,אבל להגיד שהוא תכנן איך זה יצטייר בתקשורת, זה לא נכון. בהשוואה, הפלסטינאים למדו במהלך השנים את השימוש בתקשורת, אבל האוקראינים עדיין טבולא-רסא בנושא הזה.



-מה לגבי הטענות שהאוקראינים קיבלו תשלום יפה מהאמריקאים כדי לעמוד בכיכר?
כל כך הרבה שמועות רצות. הרוסים מספרים שבקייב האוקראינים עוקרים ידיים ורגליים, מזרימים סמים לאוכל. שמועות יש הרבה. יש שם דמוניזציה מטורפת של המערב. אנשי כיכר מיידן מאמינים שהמערב רוצה לפורר את רוסיה באמצעות אוקראינה ומזרים לשם כסף. גם באוקראינה יש מגמה של דמוניזציה של הצד הרוסי, כתגובה.

-אבל שילמו למפגינים או לא?
היו סיפורים מ-2 הצדדים שהפגנות השלטון והאופוזיציה היו ממומנות. זה נכון שהיה מימון של האופוזיציה - אבל לא באופן המוני. כל מפלגה ניסתה לגייס תומכים בתשלום סמלי, אבל רוב האנשים שנתקלתי בהם היו עם אידיאולוגיה, אנשים עם השכלה גבוהה, עם תואר שני, אנשי עסקים שעמדו על בריקדות. אחד שראיינתי הוא חבר מועצה עירונית בעיר נידחת, בעל עסק לא קטן - מישהו שילם לו 25 דולר ליום כדי שיעמוד שם?

-איך אתה יודע למי להאמין כשאתה בשטח?
יש עניין בסיסי - האם זה שמדבר איתך מישיר אליך מבט ואתה מאמין לו. אתה יכול להצליב מקורות, אבל זה קשה יותר בשטח זר. כשיש שמועות וכוחות הביטחון מעורבים בפרובוקציות, אתה יכול לאבד את עצמך בכמויות מידע. אתה צריך לשדר את מה שאתה רואה, לא נכנסתי לפוליטיקות.

אם ראיתי את אנשי הכיכר מגרשים את אחד מאנשי האופוזיציה משם, זה מה שדיווחתי. המטרה היא לא להראות את הפוליטיקה הגדולה, אלא את האנשים שבשטח ואת הסיפורים דרך העיניים שלהם.

-בסופו של דבר הציבור רוצה להבין שחור מול לבן, אבל המציאות שם היא הרבה יותר מורכבת, נכון?
ככה זה הוצג בתקשורת המערבית, אבל שום דבר שם הוא לא שחור-לבן. הייתה מחאה עממית מטורפת, בגלים הראשונים אנשים יצאו לרחוב מדחף פנימי, והאופוזיציה תפסה על זה גל. לתקשורת הרוסית קל לשרטט בשחור ולבן, וגם התקשורת האופוזיציונית מידרדרת לפסים כאלה. הם מדווחים על מה שקורה בצורה יותר הוגנת, אבל תופסים גל של התגוננות ומתדרדרים לכיוון הפרופוגנדה. התקשורת הבינ"ל מנסה להיות מאוזנת.


המפגש בין הקצינים האוקראינים לחיילים הרוסים

-האופוזיציה מורכבת מהרבה גורמים, נכון, זה לא רק "נאצים" כמו שאומרים?
יש כל מיני, כמו המתאגרף ויטאלי קליצ'קו או מפלגת החירות האוקראינית, שכאן הם נתפסים לאומנים, אבל שם הם נחשבים פטריוטים עם גוון לאומני - אבל לא פשיסטי. יש שם לאומנות אבל בריאה. יש באופוזיציה גם מהקשת הכי ימנית, אבל הכוחנים הם מיעוט.

-ומה הקשר בין האופוזיציה לאנשים בככר?
יש את האופוזיציה הרשמית, הפוליטיקאים, ויש את הכיכר. הפוליטיקאים באו להציג את הממשלה החדשה בכיכר. הכיכר לא מתפזרת כי הם לא מאמינים לפוליטיקאים. זה כמו בתחריר. הם לא מאמינים לפוליטיקאים שהנהיגו את האופוזיציה הרשמית. אחרי שהושג הניצחון, האנשים בכיכר עצרו את המכוניות של הפוליטיקאים, והזכירו להם שהם צריכים לתת מענה לאנשים.

מי שכרגע מכהן כראש הממשלה האוקראיני, ארסני יצניוק, אמר להם: "לג בגלל זה עשינו את המהפכה", והם ענו לו: "לא אתה עשית את המהפיכה, תיתכן עוד מהפכה, כי השלטון המרכזי חלש. הכיכר מתנהלת בצורה עצמאית.

-ואיך מבינים את זה במערב?
במערב אולי מבינים פחות את הדקויות, וכשאתה שם באמת קשה לברור את גרגירי האמת. אתה מדווח מה שאתה רואה, קשה לעשות תחקירים תוך כדי. הפרופגנדה עבדה על הרוסים בחצי האי קרים במשך שנים. זה סיפור כואב. לרוסים יש היסטוריה על האי.

-דיווחת בהתחלה גם לערוץ 2 וערוץ 10. למה לקח זמן לתקשורת הישראלית להבין מה קורה שם?
כולם נעזרו בי בנסיעה הקודמת, לקייב. כל העולם ואשתו התקשרו כדי שאדווח, הייתי כמעט היחיד, בסוף אמרתי שאני לא יכול לתת ראיונות לכולם. אנחנו היינו עם היד על הדופק כל הזמן, אבל זה לא שערוץ 2 או 10 פספסו את הסיקור. לקח להם זמן. קשה לתפוס מלחמה ברחוב, עם בריקדות, בעיר מדינה סמי אירופאית. בסוף כולם הבינו שיש מאות אלפי יוצאי אוקראינה כאן, שהסיפור הזה זורם אצלם בדם.

-שמעתי אותך מתראיין ברדיו ואומר "הבוקר ספרתי 12 גופות". איך מתמודדים עם בוקר כזה?
כשאתה רואה את ההרוגים והלחימה, אתה מנסה להסתכל מלמעלה, לא להיות מעורב רגשית. ברור שהסיכון משפיע, אבל אתה מנסה להיות מאוזן. באותו בוקר, ב-2 בפברואר, היינו מחוץ למקדונלד'ס בכיכר מיידן, ומביאים את הגופות ואתה סופר אותן ורואה את הכומר מגיע ועורך את טקס האשכבה. זה נוחת אחר כך, כשאתה מגיע הביתה ומחבק את הקרובים שלך. נורא קשה לקלוט. ככה זה בכל המלחמות. גם כשחזרתי ממלחמת לבנון השנייה, כאיש מילואים וככתב - אחרי שהכל נגמר, הייתי עם המפיק בכביש ירושלים, וראיתי עשן מיתמר וחשבתי שזה טיל. זה הדבר הראשון שקפץ לי לראש.

-זה פוסט טראומה
סוג של...

-אם תוקפץ שוב - תיסע?
את האמת? כל סבב יותר מפחיד מהקודם. אני לא יכול להגיד שלא הרגשתי פחד. קינאתי בכתבים הישראלים, כי הם לא מודעים למה שקורה, הם לא מבינים מה המקומיים אומרים, אני ידעתי לקראת מה אני בא.

-חשבת להיעזר בפסיכולוג?
הרגע חזרתי, אני עוד לא מעכל את הסיפור, אבל אני ו-2 הצלמים באמת ניפגש עם פסיכולוג מטעם הערוץ, כי גם לערוץ חשוב שנהיה בסדר. בארץ הייתי בהרבה מלחמות, מאז שהשתחררתי מקבע. אבל גם ככתב במבצע 'קשת בענן' ומלחמת לבנון השנייה, אתה מסיים את יום הלחימה וחוזר הביתה. יש לך תחושה שיש מאחוריך את הצבא ואת האזרחים. שם אתה בטריטוריה זרה לגמרי. הכתבים הישראלים היו מאד אמיצים. הם הסתובבו כמו סיירת ישראלית - סוג של מחזה סוריאליסטי.