ד"ר נתניהו ומר ביבי: למה בראיונות בישראל רה"מ כבוי ובארה"ב הוא פורח

לאחר שנה שלמה שראש הממשלה שלנו נמנע בתוקף מלהתראיין לכלי התקשורת בשפה העברית, נפרץ הסכר והוא העניק מפל של ראיונות לכל הערוצים. בטלוויזיה וברדיו. בכולם הוא נשאל אותן שאלות והשיב אותן תשובות. עד לעייפה. מה גרם לו לשנות מדרכו או נכון יותר מי גרם לו לחזור בו מסירובו?

אינני יודע מי יועץ התקשורת שלו או למי הוא מאזין אבל לאור התוצאות זאת הייתה החלטה שגויה ומזיקה. מה שקיבלנו היה ראש ממשלה חיוור, עייף, פסיבי ומותש שניכר בו שהוא מקיים את הראיונות בחוסר רצון מופגן. לצערו ולצערנו גם תשובותיו היו כאלה. חבוטות, ישנות, סותרות ונרגנות.

מוטב היה לו לראש הממשלה לעמוד בסירובו ולא להיחשף בפן הזה. אחרי הכל, מה המטרה של ראיון עם ראש הממשלה אם לא: להפגין מנהיגות, לנטוע תקווה, לנסוך בטחון ולספק תשובות לשאלות העומדות על סדר היום. דבר מכל אלה לא הושג וכיוון שכך

הוא הרי לא מאוים ע"י אף פוליטיקאי, תפקידו מובטח לו לשנים רבות וגם הציבור תומך בו. על פי הסקרים. אני מניח שהכוונה היתה לנצל את הביקור המוצלח בארה"ב כדי למקסם את הצלחתו גם בארץ. הוא בוודאי חשב לעצמו שלאור העובדה שיצא בשלום מהפגישה עם אובמה, זכה לחיבוק אוהד באיפא"ק ולחיבוק אוהב בהוליווד וגם מבצע תפיסת האוניה האיראנית הוכתר בהצלחה גדולה אז למה שלא יקצור את פירות הצלחותיו בתקשורת הביתית? במה כבר יוכלו להתקיל אותו, בשאלות על הבניה בהתנחלויות? על סיפורי אב הבית? או על המו"מ עם הפלסטינים? באלה הוא כבר מורגל ויודע לנפנף את כולן כנפנף זבוב טורדני. והכל נכון. רק את שאט הנפש מהמראיינים שישבו מולו ואת המראה הכבוי והדהוי שלו הוא לא הצליח להסתיר.

התחושה הקשה שהותירו בי הראיונות האחרונים חידדו אצלי את השאלה שעדיין אני מתקשה למצוא לה הסבר. כשאני שומע את ראש ממשלתנו נואם או מתראיין בעברית הוא נשמע לי חבוט, עילג ומלא בשטיקים הרגילים והמוכרים שלו. עד כדי כך שכאשר הוא כבר מעלה הבטחה חדשה, כמו בנאום בר אילן, אני לא מאמין לו.

אבל ברגע שהוא נואם או מתראיין באמריקנית כאילו חל מהפך. בו ובי. הוא נשמע אחרת. פתאום מתגלה איש אחר. שפתו רהוטה, נלהבת, הוא נתמך בנימוקים משכנעים והוא יודע בדיוק על איזה נימים לפרוט. מתי ואיך. ואפילו אני נופל בקסמו.

מדובר כאן בשני אנשים שונים לחלוטין. ד"ר נתניהו של הקונגרס, של איפא"ק ושל רשתות הטלוויזיה האמריקניות הוא נתניהו כריזמטי, פורח, חדור רוח קרב ולעומתו ביבי של הכנסת ושל ערוצי השידור הישראליים הוא מר ביבי. כבוי, נרגן, רדוף וקנטרני.

נדמה לי שאחד ההבדלים הבולטים בין נתניהו לביבי הוא שנתניהו מדבר אמריקנית מושלמת. לא עשירה מאוד אך רהוטה ובמבטא הנכון בעוד שביבי הישראלי מדבר עברית בסיסית, רצופת שגיאות ועשירה בקלישאות ובמניירות מוכרות. הבדל נוסף בין שני האישים, כשביבי מדבר עברית הטקסטים שלו מורכבים משש מילים בלבד: אני, אני, אני ועוצמה, תקיפות ונחישות. ביניהן הוא נוהג לשזור מילות קישור סתמיות. וראו זה פלא, כשנתניהו עובר לאמריקנית לאף אחת משש המילים הללו אין זכר. הוא מדבר לעניין ולא על עצמו ואף לא על כוחו.

וקורה עוד דבר מעניין. בנימין נתניהו של אמריקה הוא האיש נטו. הוא עומד שם בזכות עצמו. בעוד שביבי של ישראל הוא לעולם ביבי של שרה. שרה המטילה עליו צל ענק. ואולי זה מה שעושה את ההבדל.

אילו היה שואל אותי (והוא לא) הייתי ממליץ לו להימנע לחלוטין מלהתראיין בכלי התקשורת בארץ, על אפם ועל חמתם של העיתונאים. הוא לא צריך אותם והציבור לא צריך את הדמות העולה מן הראיונות האלה. יתר על כן, הציבור בארץ איננו מרגיש מקופח או מופלה לרעה כאשר ראש הממשלה איננו מתראיין בעברית. הציבור בארץ מסתפק בהחלט במה שהוא שומע על ראש הממשלה או בשם ראש הממשלה ומתמוגג מהופעותיו באמריקנית שוטפת.

לסיום הרשו לי לצטט את שיקספיר, שאמר: "אמן צריך לדעת לבחור את הבמה שלו".

הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת