כבר ב-2011 אסי דיין נפרד: "ועכשיו אסיים את חיי, ולא אטריח אתכם יותר"

בשש בבוקר פקח את עיניו. הביט סביבו כאילו בכדי לאשרר לעצמו כי הוא עדיין בחדרו והוא עדיין לבדו... 3 שנים שהזכירו לו את הכאב ההוא שהגיע לראשו מאיזו שן טוחנת שניסתה לפלס דרכה למעלה מתחת לשן אחרת, והוא חש בכאבי ראש חדים שגרמו לו להסתובב כשעל פניו הבעת סבלנות וחילופי דברים קצרצרים עם מי שניפגש איתו.

חצי שנה של "לא" ו-"אולי" ו-"טוב,אני זז", חצי שנה של יציאות מהתיאטראות בהפסקה... של בקשות ממלצרים לארוז את המנה העיקרית כי הוא לא רוצה לאחר לדבר מה. 6 חודשים זיעה כבדה כי אחת ל-4 שעות נטל 2 כדורי אופטלגין ואז היה משתרע על המיטה עם שיניים חורקות ועם ניסיון לקרוא את 'מובי דיק', אבל הכח לקרוא הוטרד כל העת, במחשבה: "מתי יחזור אליו הכאב?" והוא סימן, באחת, את הדף והרחיק את הספר עד לקצה המיטה ונשכב על גבו... מחכה לכאב הבא שאט אט הפך למין הרגל כזה. סוג של נוכחות בחדר הריק. בחיי הצמצום והבדידות שהכאב, משום מה, נראה לו כמין "חבר" שהוסיף לאישיותו אופי של בהילות, של איש הטרוד ביותר וחסר המנוחה שלא השאיר אותו ליותר מדקה באותו מקום, ויחד עם פניו שהביעו לסתות הדוקות ועיניים עצומות למחצה, נוצר הרושם שהאיש, כנראה, הוא מעין שליח של אידיאה גדולה, המצאה חשובה או עסקת ענק. אבל הוא נטה לקבל את הגרסה של "האידיאה הגדולה". והוא נאחז יותר ויותר באפשרות שהכאב משדרג את חייו וכי הוא מייצג, ואולי אפילו דומה ל... קפקא, טולסטוי, פרוסט, דנטה...

והוא החליט לקרוא מחדש את ספריהם של הנ"ל ובייחוד התעכב על הביוגראפיות שלהם, ופה ושם מצא כאב שהזכיר לו את עצמו.

קפקא עם השחפת וכאב התקשרויות הרומאנטיות. פרוסט עם ייסורי הברונכיטים וההומוסאכסואליזם שלו. טולסטוי שכאב, כנראה מנסיונו, את "מותו של איוואן איליץ". ודנטה עם לבו הדואב את ביאטריצ'ה האבודה שלו.

אבל כל ניסיונותיו ליצור משהו בהתאם ובכפוף לכאב שיניו, הסתיימו בלא כלום. אם כי כשנה לאחר הטרגדיה הנוראה שפקדה את אסי דיין, כשנה אחר-כך, מצאה אמו מתחת למזרון שלו, מלבד צילומי עירום של נשים צעירות, את השיר שהתחיל לכתוב ומסגרה אותו כדי שיבינו כי בנה אסי ניסה להגיע לכאב כה נורא כי לדעתו כאב ויצירה קשורים כזה ואין זה פלא שאסי ניסה להכאיב לעצמו עד כדי כך שהחדיר לגופו סיחים וכתב את השיר המשונה בהשראת הסיחים שתקע בבטנו ובלבו. וכך כתב לפני מותו:

"מכל הכאבים הנוראים והדיקור הסיחי הזה
גובר והולך בתוכי הרצון ליותר ייסורים
ואני אוהב את הכאב ושונא את החיים ואינני מאזוכיסט שרוצה בכל זה מאחרים
אני משורר של מטאפורה אחת ויחידה: הכאב הפיזי קטן תמיד מכאב-אובדן-האהבה"

ועכשיו, אסיים את חיי, ולא אטריח אתכם יותר אל ריחם שהחמיץ עד בחילה של שירי.

הבלוג שפרסם אסי דיין באתר תפוז. לכניסה לבלוג - לחצו כאן