יוצרת 'תחנה סופית' על החיים בדרום ת"א: "רציתי לסיים עם רגע אופטימי, אבל זאת לא הייתה התחושה שלי כאן"

הסצנה האחרונה בסרטה החדש של ג'ולי שלז, 'תחנה סופית', מטרידה וחונקת. על המסך נראים המוניטורים שבחדר הבקרה בתחנה המרכזית - אתר ההתרחשות שבמרכז הסרט, כשבאחד מהם נראה אדם מופל לרצפה ומוכה מכות רצח. בפס הקול נשמע שיר אהבה ששר אלווין, נער שחור, לנערה ישראלית שמאזינה לו בהערצה. לא ברור אם האיש שנראה מוטל על הרצפה חי או מת. מה שברור הוא שהרגע יצאנו מיקום גיהנומי מקביל שמתקיים 5 דקות מהבימה בקו 5.

"היה לי קשה לגמור ככה את הסרט", מודה שלז. "רציתי לסיים אותו עם רגע אופטימי. אני תמיד חייבת תקווה. אבל זאת לא היתה התחושה שלי כאן. התחושה היתה שאנחנו הולכים למקום שחור. אנחנו רק נעשים יותר גזענים ואלימים. גם מול העולם. ככל שאתה מתבצר, האלימות גדלה. ככל שיש כוח יש יותר כוח נגד. בגלל זה היה לי חשוב להראות את המכות דרך מצלמות האבטחה. חדר הבקרה הוא המוח. רואים את המציאות בלי סאונד, ואז יש הרחקה. אנחנו כל הזמן שמים הגנות".

הסרט מציג מציאות קליידוסקופית של התחנה המרכזית הישנה, איזור הדמדומים שבו חיים יחד, לא בנחת ובשנאה הולכת וגוברת, העובדים הזרים ותושבי השכונה הזועמים, שהדמות הידועה בהם היא מאי גולן, שגם היא אחת מהדמויות בסרט. זוהי מציאות תל אביבית שלא נראית כמו ישראל. כשגולן ואמה הולכו בערב לבית הכנסת, הן אומרות "שבת שלום באפריקה". ורואים אותן עוברות על פני הרבה אפריקאים שמדליקים מדורות על המרפסת, משתינים ברחוב, ישנים על ספסלים - ורבים איתן.

שלז עבדה על הסרט במשך 5 שנים, בהתחלה עם רם לנדס, מפיק מחוברות שהיא גם ביימה, ואחר כך עם שולה שפיגל. "התחלתי עם 2 קונספטים אחרים לגמרי וזה עבר המון גלגולים", היא אומרת. "דמויות נעלמו, אחרות גורשו. פתאום הם לא עונים או מחליפים טלפונים כל הזמן. את מחכה למישהו מחוץ לבית, והוא בכלל לא גר שם כבר, למרות שיום קודם הוא עוד היה שם. אז הולכים לכנסיה. כבר יצרת אמון ופתאום קורה משהו בחדשות והם מוצגים בצורה שלילית ולמחרת בכנסיה כבר לא מוכנים לדבר איתך. רק היום אני מבינה שההבדל בין התחנה למקומות אחרים זה לא העוני - או עניין ההישרדות - זה שאין קהילה. בשיכון ד' בבאר שבע ביום שישי מזמינים אותך, יש קהילה. פה לא. אתה מסומן כלבן ישראלי, אלה כנראה חיי הישרדות".

מאי גולן בכנס של תנועתה (צילום: מתוך פייסבוק)

לאחר הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל דוקאביב שמתקיים השבוע בסינמטק בעיר, יצאה גולן מתוסכלת ונזעמת מהאולם. היא לא אהבה את דמותה כפי שהצטיירה בסרט. למחרת היא הוזמנה שוב על ידי שלז עם חבריה, ואחרי ההקרנה השנייה, עלתה לבמה והפנתה בכריזמטיות את טענותיה כלפי היוצרת - מה שהניב מחיאות כפיים מהיושבים באולם, בהם שרת התרבות והספורט לימור לבנת, שגם מיהרה להצטלם איתה בסוף ההקרנה.

-מה את אומרת הטענות שלה - שהראית אותה זועמת ומקללת, אבל לא הצגת את הפרובוקציות מצד הזרים שגרמו לה להגיב ככה?
היא הייתה נסערת, נכון, אבל אני שלמה בכל מה שקשור למאי. אין יום שלא בדקתי איך היא יוצאת בסרט. אני מרגישה את הפצע שלה, היא פייטרית והיא אמיצה. התפיסה שלה הפוכה לשלי, אבל היא נלחמת. גם ימי הצילום היו מאד סוערים, אבל לא היו חומרים שלה שלא הכנסתי.

-לא הראית את השכנים שטינפו לה את החדר מדרגות
כי הם כבר ניקו. אין סצנות שהיא מותקפת ולא הכנסתי, אין כאלה. היא חיה בתוך פוסט טראומה. האלימות היא מובנית שם, כשאתה עולה במדרגות אתה פוחד. גם אותי תקפו פעמיים - ישראלים, לא זרים, שברו לי את המצלמה. אבל לא הלכתי על זה ולא הכנסתי את זה. דווקא עם מאי היה לי רצון לחדור מבעד למה שתמיד רואים אותה.

-היא יוצאת שונה מכל מה שהכרנו עד כה עליה בתקשורת
יש לי ידידים שכעסו שהכנסתי את מאי. הם שאלו למה נתתי לה מקום, אבל זה היה חשוב כי היא חזקה והיא מפרקת סטריאוטיפים, ומאד אינטליגנטית. יש לה פצע. בפרימירה היו אנשים שקמו ויצאו. זה לא הפתיע אותי. אנשים הפכו בת יענה. אבל לה זה לא פשוט לבוא לקהל ש-90% ממנו שמאלנים - היו כאלה שאמרו לי לא מסוגלים לראות אותה, זה מאד מתחסד בעיני. במאי יש משהו מתריס מולנו - היא לא משחקת את המשחק והיא מודעת לזה. היא אומרת את זה בסרט - היא לא תהיה פוליטקלי קורקט כי זה לא החיים שלה. האנשים שם מראש הם אנשים מאד חלשים' אבל מפקד המשטרה הקודם - שלא מופיע בסרט - אמר שמי שחילק את הבתים והשכיר אותם לפליטים, אלה גם אנשי השכונה. עכשיו אלה הגנאים, וקודם עשו את זה עם סינים והרומנים. אבל היה שם אוטובוס שהביא עשרות אנשים מהגבול - מה הם חשבו לאן הם ילכו? מישהו דאג לאוטובוס, והמישהו הזה זה הממשלה, ועכשיו זה שטח הפקר. זה מקביל למה שקרה להתנחלויות - נערי הגבעות לא צצו משום מקום יום אחד.

-מה עבר עליה בשנים שעבדת על הסרט?
כשהכרתי אותה, היא היתה נערה על הדשא. היא לא היתה אז אפילו בפוליטיקה השכונתית. היא היתה זועמת וכועסת, אבל היו לה חלומות אחרים, היא אינטליגנטית ומוכשרת בריקוד למשל, ובראיון הראשון היא מדברת על דברים אחרים. ההתנתבות לפוליטיקה התרחשה בשנתיים האחרונות. היתה הפגנה גדולה והיא תפסה את המגפון ומשם הדברים התחילו להתגלגל. היא דמות מאד מורכבת. נוצר בינינו קשר בתהליך ארוך, וזה קשר עם המון רבדים. נסיתי להראות כמה מורכבת הסיטואציה שבה היא חייה. אני באה מתפיסת עולם אחרת כי גדלתי בבית אחר. אני גם לא חיה את הגיהנום הזה.

-למה הן לא קמות והולכות משם?
זאת שאלת מיליון הדולר. לא לכל אחד יש יכולת בחירה להגיד לא. אמא שלה לא מוכנה לעזוב ולמאי יש אחריות גדולה לאמא שלה. מעבר לכך, היום זה כבר פוליטיקה. זה כמו משפחות של מתנחלים - קרו להם אסונות והם לא קמים והולכים, כי הם אומרים "אני אלחם על הבית שלי".



-בסרט נורא ברור משהו מהטבע האנושי - לא חשוב מי אתה ומאיפה אתה, אתה תמיד מוצא על מי להסתכל מלמעלה
ותמיד יש גם מישהו מעליך. זה מה שיש כאן: פחד שהופך לשנאה ותוקפנות, וזה המחיר של האין מדיניות. אנשים שחיים בהישרדות, ייגדלו פרא וגם אם אין להם אישורי עבודה, הם ימצאו איך להביא אוכל הביתה.

-מי זאת לילי הגנאית שהיא בעצם ישראלית - היא נולדה כאן, והיא מסתכלת על העובדים הזרים מגאנה כזרים ועל עצמה כישראלית לכל דבר?
לילי בת 25, היא גדלה פה, בצופים, בבית ספר. בעבר היא נחשבה להבטחה. עינת פישביין צילמה אותה כמה פעמים. הכומר שלה אמר לה שהיא תהיה זמרת בינ"ל. היא כל הזמן אמרה לי שכילדה היא היתה רואה את אמא שלה מנקה בתים ואת הכעס והעלבון שלה, כי באפריקה היה לאמא שלה בר. ולילי אומרת כל הזמן - רק לא גומי, שזה ספונג'ה, רק לא גומי! ועכשיו היא עושה גומי, כי יש לה ילד.

-היא ישראלית ושחורה, וכל הזמן עוצרים אותה ברחוב ומבקשים ממנה תעודת זהות?
כן, אבל יש לה כבר את התוקפנות הישראלית. היא צורחת על השוטרים כשהם באים לעצור אותה. אלווין, הילד שמנגן בסוף הסרט, הוא ילד שגדל על גגות. הוא למד בבית ספר צרפתי ביפו והתחבר שם עם ילד מרוקאי. כשאמא של אלווין חלתה, האמא המרוקאית ממש אמצה אותו, וכשהתייתם האמא של החבר לקחה אותו אליהם והוא חי איתם עד גיל עשרים. וכשבאו לגרש אותו, האמא של החבר הגיעה וצרחה שהוא משפחה והצליח לשחרר אותו. אחר כך סידרו לו תעודת זהות. אבל כאן הוא ולילי תמיד יהיו שחורים.

-אבל הנה יש לו חברה שממש מעריצה אותו בסוף הסרט
בנים כמו אלווין נחשבים חתיכים כשהם בתיכון, ובנות רוצות אותם, אבל בגיל שבנות רוצות להתחתן - הן לא רוצות להביא הביתה בחור שחור ולא לא יהודי. גם החברה של דניס הרוסי תלך איתו לדיסקוטקים, אבל לא תתחתן איתו.

-דמות מאד מרשימה היא אנדרו הסודני, שגם הוא שובר את סטריאוטיפים. איך נפגשתם?
אנדרו ואני הכרנו בתקופה שבה לא צילמתי, ומאד התחברנו. הוא נורא אינטליגנטי. סבא שלו היה פרופסור בקיימברידג', ואבא שלו נרצח לו מול העיניים בסודן. יום אחד פגשתי אותו לא רחוק מהבית שלי, וגם שלו בעצם, עם עוד 4 עובדים זרים. שאלתי אותו מה נשמע, והוא אמר שהם הולכים כבר 5 שעות מפתח תקווה, כי ביטלו להם את ההסעות. את מבינה - הוא עבד מ-4:00 בבוקר ואחרי 8 שעות הם הלכו הביתה 5 שעות ברגל.

-הוא אומר שם את אחד המשפטים הכואבים ביותר בסרט - כשמתייחסים אליך כמו אל כלום, אתה מתחיל להיות כלום
הוא סובב לי את הראש עם המשפט הזה. ביום שבת אחת, כשהוא לא ענה לי לטלפון, החלטתי לקפוץ לראות מה קורה איתו. ופתאום הוא אומר לי - עומדים לגרש אותנו תוך יומיים. אספנו מלא דברים רק מהחברים שלי, בעיקר תרופות לילדים. אבל הוא גורש בלי הילדים שלו. כשהוא יצא - הוא שמר על פסאדה. היה לו חשוב לצאת בראש מורם - אנחנו מכירים את זה מהיהודים - אבל בכנסיה לפני זה הם התפללו ובכו. זה היה יום נורא קשה בקהילה. אלה שגרושו חשבו שהם יחזרו לסודן ויעשו שם דמורקטיה, אבל אני מבינה שהמצב שם מזעזע. ומה שנורא זה שאת התרופות שאספנו לילדים שגורשו, שמו במכולה אבל הממשלה לא הטיסה אותה. זה מעולם לא נשלח. פשוט נתנו לתרופות להתקלקל פה. זאת אטימות.

-מי הזמין את השרה לימור לבנת להקרנה, את או הפסטיבל?
לא אני ולא הפסטיבל. היא פשוט שמעה על הסרט. ראיתי אותה אחרי, והיא אמרה לי משהו בקורקטיות.

-מה?
משהו קורקטי...

-את רוצה שהסרט יעשה שינוי?
אין יוצר שלא רוצה שהסרט יעשה שינוי, אבל שינויים זה לא נסים. סנג'ין הוקרן בכנסת ויאיר צבן הפך אותו לסרט הסברה. להגיד שאני פירקתי את הקרוונים? לא, אבל עד אותה נקודה אריק שרון עוד בנה אותם. כשראיתי את מחסומים הוא הציג את המלכוד 22 של המציאות של המחסומים, לא זוועות. ובשלב מסויים התחילו להקרין אותו גם בצבא. אני מאמינה שאמנות משפיעה אחרת, היא מחלחלת לתודעה.


מתוך הסרט (יח"צ)

-הדמויות הולכות ומתגלות לאט לאט בסרט. בהתחלה לא יודעים עליהם כלום. זאת החלטה?
כן. עשיתי משהו נגד החוק של קולנוע - בדרך כלל אתה עושה אסקפוצזיה. אבל אני והעורכת שרון אלוביק החלטנו שאנחנו רוצות שהצופה יראה אותם כמו שהוא רואה אותם ברחוב, ורק אז ילמד להכיר אותם. כי אנחנו עוברים לידם 100 פעמים ביום ולא רואים אותם.

-כל אחת מהדמויות הנשיות בסרט אומרת שהיא אשה חזקה, זה תנאי הישרדותי שם, להאמין שאת חזקה?
זה גם מן רצון להרגיש חזקה. הרי שרה המאבטחת לא באמת חזקה. אתה רואה איך היא יכולה ליפול בשנייה.

-על מה את עובדת עכשיו?
על סרט לערוץ 8. מדכא לכיוון אחר - על העניה החדשה.

-מה זה העניה החדשה?
זה הנגטיב של מעושרות. נשים מידל קלאס שהלכו עם החלום ומצאו את עצמן עניות. האמת, סרט עלינו. כל יום הצלם אומר לי – "אם אני לא אעבוד חודשיים, זה יהיה אני".

-אבל בחרת רק נשים
נשים בגיל 50, כי אצל נשים יש דבר נוסף, בגלל שהן נשים. אף אחד לא רוצה להעסיק מישהו בגיל הזה, מעדיפים צעירות ויפות. בהתחלה צילמנו נשים ממקצועות שנגמרו או הצטמצמו, כמו עיתונות. התחלנו לצלם את נרי לבנה כשהיא פוטרה מהארץ והוחזרה. אבל אז החלטנו להרחיב - לא רק תקשורת. אי אפשר לתאר כמה פניות קיבלנו, מאות, מנשים עם פסאדה, ברחוב לא תראי שהן עניות. אבל אין עליהן אפילו 10 שקלים לשתיה.

-זה סרט שצריך יהיה להקרין על קיר הבית של יאיר לפיד
לכולנו מסתובב ענן של "לי זה לא יקרה". אחת מהן היתה מוכשרת נורא, אחת נורא יפה, אחת מבית נורא עמיד. כל אחת הסתובבה בשנות ה-90 כאילו הכל אפשרי, כמונו, אבל החיים מצטמצמים, ובסוף נשאר לנו מקלדת ופייסבוק. אחת מהן גדלה בכפר שמריהו, לאבא קברניט באל על בשנות ה-60 - שזה היה אז אלוהים, והיום היא מנקה בבתים של החברות שהלכו איתה לשיעורי בלט. והיא חוזרת הביתה, ולפעמים צריך לגרף אותה. זה נורא. ובסדר פסח היא היתה עוזרת בבית של משפחה מיליונרית, אפילו לא בילתה עם המשפחה שלה, כי השיקול הכלכלי הכריע.

-והילדים שלהן?
הילדים שלהן מדהימים, הם מקבלים אותן. גידלו אותם נכון. היו גם נשים שרצו להשתתף, אבל הילדים לא הסכימו. אני לא לוחצת. לשבור את הפאסדה זה יכול לעשות נזק. הם לא רוצים שהחברים בכיתה ידעו שהם עניים.

-אמרת שזה סרט עלינו. עד כמה את מזדהה עם זה?
אני עובדת במלא עבודות. לא בוחלת בכלום. אני מודעת לזה שמספיק שאחלה ולא אעבוד תקופה מסויימת, ואני פותחת בור. וזה תמיד מתחיל מבור.

כוכבת הסרט: "מצער שבסרט הייתה הצגה מגמתית ולא מציאות"

מאי גולן ביקשה להגיב על הראיון עם ג'ולי שלז, ואמרה ולאייס: "הכרתי את ג'ולי כבר לפני 4 שנים והיא עקבה אחרי און ואוף לתקופה של מעל 3 שנים. ג'ולי צילמה המון חומר כואב וקשה שלא הוכנס לסרט, על הסבל של תושבי דרום תל אביב, שלי ושל אימי בפרט".

"חד משמעית אני אומרת שג'ולי הייתה עדה לכך שהותקפתי ואוימתי על ידי מסתננים אל מול המצלמות, עוזרי ההפקה, התחקירנית שלה והיא לא הוציאה את זה למסך והראתה רק אותי תוקפת - זה לא נכון שאין סצנות שאני מותקפת והיא לא הכניסה אותן, והיא וכל הצוות שהיה איתה וגם הודה בזה מולי לאחר ההקרנה הראשונה, יודע את זה! אפילו התגובה שלה פה על הסצנה בבניין עם ניקוי המדרגות הזויה - שהרי היא יודעת שהמדרגות היו מטונפות אחרי ערב שכרות קודם שלהם, ואף אחד מהם לא הסכים לנקות!. לכן אינני מבינה את הרצון הזה להראות אותי בצורה חד ממדית ובוטה מבלי להבין למה. זה היה נראה לי הגיוני באם היה מדובר בכתב בעל אג'נדה שמאלנית, אבל לא במי שחוותה איתי את הטעם המר ביותר של מציאות הגיהינום של תושבי דרום תל אביב, שגם היא מודה בה וגם כל שאר הדמויות בסרט מודות".

"אני מאוכזבת לדעת שעד שהסכמתי לפתוח את ביתי, ליבי, וחיי אל מול מי שבטחתי בו נוכחתי לדעת ששוב נגלתה אל מול עיני הצגה מגמתית ולא מציאותית פרופר. הילדה שאתם רואים בסרט - גדלה, התבגרה והתפתחה הרבה מאז, ומאי גולן תמשיך גם היום ללכת עם האמת שלה למענם של מאות אלפי תושבים שחייהם הם כבר תקופה ארוכה וקשה - לא חיים".