אלדד יניב לא גילה שום דבר חדש, ופואד לא המציא את ה"שיטה" - הוא רק נחשף

פואד לא המציא שום דבר ואלדד יניב לא גילה שום דבר חדש. שיטת "יד רוחצת יד ואיש לא משלם", נהוגה בין פוליטיקאים ליועצים, משחר ההיסטוריה. אלדד יניב הוא רק הראשון שהיה שם, בחש בקדירה, ליקק את הדבש, לתיאבון, ויצא בחיים כדי לספר על כך.

כיוון שאיננו מכירים תופעה כזאת של מי שבעט בקדירת הדבש וויתר על הכל, למען לא כלום, איננו יודעים איך להתייחס אליו. יש הקוראים לו "הזוי", יש הקוראים לו "דון קישוט" ויש אפילו האומרים ש"הכל העמדת פנים. עוד נכלול מבית היוצר של אשף הנכלים". אני נוטה להאמין לכנות מניעיו ומסיר את הכובע בפניו. אבל, אחרי שזיכיתי את אלדד יניב בקרדיט המגיע לו, צריך לומר שאלדד יניב איננו העיקר. העיקר הוא השיטה.

נער הייתי וגם זקנתי ועוד לא ראיתי פוליטיקאי התוחב יד לכיסו ומשלם ליועצי התקשורת, לפרסומאים או לעורכי הדין שלו. ולמה כולם נדחפים להעניק את שירותיהם המקצועיים ללא תשלום? או! כי הם יודעים שלפוליטיקאים ישנן דרכים לפצות אותם, עשרות מונים. כשפואד היה אומר (לפי עדותו של אלדד יניב) "אתה לא תישאר רעב" הוא ידע מה הוא אומר.

אבל, כמו שציינתי בפתיח, פואד לא המציא את זה, הוא רק זה שנחשף, לאחרונה. השיטה נולדה ולבשה צורות שונות יחד עם התפתחות המדינה והשתכללותם של הפוליטיקאים. בימי הקמת המדינה, היו מספרים על פנחס ספיר שהיה מחלק, לאנשים שהיה רוצה בטובתם, "צטאלך" (פתקים) עליהם הוא רשם "הנ"ל מאנ"ש נא לעזור לו" הפתק הזה היה שווה זהב. לא היה בעל משרה במשק שיכול היה להתעלם מהפתק הזה. פתק של ספיר היה בגדר צו מלכותי.

מאז אותם ימים ולאורך שנים רבות היה משרד פרסום גדול שסיפק את שירותיו למפלגה הגדולה, ללא חיוב. בתמורה הוא קיבל באופן שוטף 10% מהכנסות חברה ממשלתית גדולה, כ"דמי יעוץ". זה היה ההסדר. שחיתות לשמה. גסה וחסרת בושה. לימים, השיטה השתכללה מעט ופוליטיקאים היו מורים לבעלי משרות רמות, שהיו תחת חסותם "תן לעו"ד פלוני עבודה", "העבר למשרד אלמוני את תקציב הפרסום שלך" וכיוצא באלה. אני ראיתי את זה מתבצע במו עיניי. ראיתי משרד פרסום שבתמורה לעבודתו בבחירות הוא קיבל את תקציב הפרסום של בנק מהגדולים במדינה. ככה. ללא מכרז ואפילו לא למראית עין.

כיום, העסק כבר משוכלל הרבה יותר, הפוליטיקאי הבכיר כבר לא צריך לומר כלום לאף אחד. די לחכימא ברמיזא, מספיק שהכל יודעים שיועץ פלמוני מקורב לפוליטיקאי המסוים או שמשרד פרסום כזה או אחר נותן לו שירותים וברור לכולם שכדאי להעביר להם את התקציבים שלהם. לא בגלל שהפוליטיקאי אמר אלא כדי לשאת חן בפניו מצד אחד ולהיות סמוך על אוזנו באמצעות היועץ המשותף, מצד שני. ברור שזה כשר, לא ניתן כאן כל שוחד ולכאורה אין כאן כל טעם לפגם, שהרי ככה מנהלים עסקים. באמצעות קשרים ומקושרים, לא?

הבעיה היחידה שנותרה וממשיכה להעכיר את מימי הביצה היא שהפוליטיקאים מבקשים ומקבלים יעוץ מקצועי, מהרמה הגבוהה ביותר, בחינם. פוליטיקאים חייבים ללמוד שעבור שירותים צריך לשלם. במטבע קשה ולא במטבע ההשפעה שלהם. יש אפילו חוק שקובע שאסור לנושא משרה ציבורית לקבל שירותים ללא חיוב שאם לא כן דינם כדין שוחד. אני לא יודע אם החוק הזה חל גם על מפלגות. אבל, מי מיישם את החוק הזה? לעניות דעתי אף אחד. כולל, לא ראש הממשלה.

למה? כי כדי ליישם את החוק הלכה למעשה נדרשים פוליטיקאים הגונים. וזה הרי בגדר אוקסימורון. אבל השאלה הקשה יותר היא, למה אף אחד לא אוכף את החוק הזה?! מסיבה פשוטה אחת. כולם נוהגים כך. אם המשטרה היתה לוקחת על עצמה לאכוף את החוק הנשכח הזה, הכנסת היתה מתרוקנת ממרבית יושביה. רובם הגדול היה הולך לארח חברה לקצב, לאולמרט ולחבריהם.

ועוד משהו

בדרך כלל כאשר פוליטיקאים בכירים נחשפים בקלקלתם ונענשים, מקורביהם (תמיד יש להם מקורבים) מזדרזים להתבכיין בשמם: "את כל חייהם הם נתנו למדינה. שירתו עשרות שנים בצבא ועוד שנים רבות בשירות הציבורי" הגיע הזמן להפריך את הטענה העלובה הזאת. הם לא נתנו את חייהם למדינה. הם בנו קריירה צבאית למען עצמם ואחר כך קריירה פוליטית גם כן למען עצמם ומשתיהן הם התפרנסו יפה מאוד. רק הנופלים בקרבות נתנו את חייהם. ולא אף פוליטיקאי אמיד.

הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת

ׁׁ