מיומנה של שופטת// "גם אחרי 20 שנה בתעשייה, העבודות גורמות לי להתרגש"

בסך הכל האנגלית שלי די טובה, אבל אני מודה, קצת שקשקתי מהמחשבה שאצטרך לדבר רק אנגלית במשך עשרת ימי השיפוט בקטגוריית הדיירקט, אבל כשכינסו את 25 שופטי הדיירקט בקוקטייל הפתיחה, חששותיי התפוגגו.

הכל בזכות בוז'אן, השופט הסרבי. בוז'אן הצביע על נוף הים של עיירת החוף הצרפתית הקטנה ואמר בקול רם שכולם ישמעו: "תסתכלו טוב טוב על חוף הים ממול, כי זאת הפעם האחרונה שתראו אותו השבוע". זאת גם הייתה בדיחה בינונית מינוס וקיוויתי בשבילו שהוא ארט, אבל בעיקר, זה לא נשמע שהוא מדבר אנגלית אלא יותר מגרגר חצץ על משייפת פלדה. נרגעתי. לעומתו האנגלית שלי זה אוקספורד.

אחר-כך הכרתי את שאר חברי הצוות - בריג'יט מלוקסמבורג, רואל מקנדה, טיירי מפאריז, סרג'יו מאיטליה ועוד. אם כל אחד יגיד שלום בשפה שלו, נעמי שמר תוכל לכתוב על זה שיר יום אחד. ונכון, זאת נחמת שוטים, אבל התמוגגתי לשמוע את שופטי כל העולם מתלוננים על שעות העבודה המרובות והלחץ הגדול ביומיום. כנראה שהאגדות האורבניות שבאירופה וגם בספרד מניחים את העט בחמש אחה"צ, הן רק אגדות אורבניות.

רק רוברטו מברזיל התלונן שסוף-סוף המונדיאל אצלו בבית ובמקום לשבת במראקנה עם איזו פג'ואדה טובה, הוא תקוע בקאן. בכל דקה פנויה שיש לו הוא מתעדכן מה קורה בנבחרת הצהובה כחולה שלו ומקלל את העולם שהוא מפסיד את החגיגות בברזיל. שאלתי אותו מה היה מעדיף: שברזיל תהיה אלופת העולם או לזכות בגראנד טיטניום בקאן? הוא חייך אלי ויכולתי לראות בעיניים שלו את ניימאר מבקיע את שער הניצחון בגמר.

מהרגע הראשון כל השופטים חיים ביחד. אוכלים ביחד, הולכים לשתות ביחד וישנים באותה קומה באותו מלון. המלון שלנו הוא מלון קונספט. בכל קומה יש קונספט. הקונספט של הקומה שלנו הוא "אירופה". אפילו בכל חדר יש קונספט. זה לא רשמי, אבל הקונספט בחדר שלי הוא "איך זה היה נראה לו ברבי הייתה פותחת בורדל". אני לא רוצה לבדוק את שיניו של סוס שקיבלתי במתנה, אבל זה החדר הכי סליזי שהייתי בו בחיים שלי. סליזי ו-ורוד. המיטה ורודה, הכילה ורוד, הוילונות ורודים, המנורות הן ציפורים ופרפרים מאבני סוורובסקי, ממש טון סור טון, רק בורוד(!!!). אפילו ברבי הייתה מבקשת איזה אפור עכבר כדי לשבור את הרצף.

קמתי ביום הראשון עם סחרחורת ורודה. כינסו אותנו לתוך חלל עצום שמחולק בקוליסות לחדרים קטנים. בכל חדר כזה שיכנו קבוצה של 4-5 שופטים. כל קבוצה שופטת במהלך היום כ-200 עבודות. אם זה נראה הרבה עבודות, אם זה מרגיש הרבה עבודות, זה כנראה הרבה עבודות.

כל שופט קיבל אייפד ובו הוא מצביע לעבודה: כן, לא או אולי. הסיבה שמשתמשים השנה באייפד היא כדי לשמור על חשאיות, למנוע השפעה של אחד על השני ולדאוג שאין הצבעות מוגזמות לטובת הסוכנות או המדינה של השופט. אלה באמת העבודות הטובות בעולם. "המונדיאל של העבודות" קורא לזה המלצר הצרפתי המשופם של חדר-הישיבות, חסר ההבנה בפרסום או בשירות. העבודות גורמות לי לפעמים לצחוק, להתרגש, ללמוד המון דברים חדשים גם אחרי עשרים שנה בתעשייה הזאת, לפעמים לקנא והרבה פעמים להרגיש שאין לנו במה להתבייש. חלק מהעבודות באמת מעולות ומושקעות ואני מרגישה שזאת אחריות גדולה לבחור בינהן. מרגע לרגע ההחלטות הופכות לכואבות יותר ויותר. אני מניחה שהתחושה הזאת היא נחלתם של כל השופטים שעוברים בימים אלה על 37,000 העבודות שהוגשו בסך הכל לפסטיבל, שיא כל הזמנים.

נבחרתי לשפוט בקטגוריית הדיירקט, למהלכי פרסום ממוקדים ונקודתיים במדיומים השונים. זאת קטגוריה שיכולה ולכן ממציאה את עצמה בכל שנה מחדש. בבואנו לבחון עבודה אנחנו שואלים את עצמינו 3 שאלות מרכזיות: האם אתה מכיר אותי, הצרכן? האם גרמת לי להרגיש משהו? והאם גרמת לי לעשות משהו?

ברור שאת רוב המענה על השאלות האלה עושים הקייסים. נכון שקייס טוב זאת אומנות וטוב קייס מעולה ביד מרעיון בינוני על העץ. אבל, את הרעיונות הבאמת גדולים, אפשר לספר בחצי דקה-דקה בלי הרבה חצוצרות של שופוני ובלי רפרנסים מוגזמים מארמגדון או מסיינפלד. כשזה טוב זה טוב. בורדים הם עניין אחר. כלומר, עניין לא טוב ומטרחן.

אחרי שסוננו העבודות בקבוצות הקטנות, מתכנסים 25 השופטים שוב. כל העבודות שסומנו כ"כן" ו"אולי" עולות שוב על השולחן. פה יש דיונים וקרבות ובסוף מצביעים לפי סעיפים של קריאטיב כמובן, אבל גם אסטרטגיה, ביצוע ותוצאות. השעות מפרכות והעבודה רבה. כמו שאמר בוז'אן הסרבי עם החצץ בפה, לא רואים הרבה את העיר. אבל אפילו בדרך למלון, אחרי 12 או 13 שעות שיפוט יומיות (אוקי, עם הפסקת צהריים של שעה), אי אפשר לפספס את העובדה שתיירות צרפתיות באות לנופש במטרה אחת: להיצלות בשמש. ולא משנה אם זה בקאן או בחוף הים של תל-אביב. הגברים הצרפתיים מצידם מקפידים לשמור על מראה של סרסורים משנות השישים בהופעה נוצצת של שורטס, מוקסינים וגרביים, כובע צרפתי וז'קט בצבע ורוד. כן ורוד. לפעמים אני מודה לאלוהים שיש לי שלושה בנים בבית.