ניצול מיני בסרטון קרולינה למקה עם בר רפאלי? עוד התלהמות של פמיניסטיות

בשורה התחתונה: הפרסומת משמשת אמתלה קלושה לעוד התנפלות מתלהמת של זרמים פמיניסטיים שמסרבים לראות את התמונה המלאה בנושא דימוי גוף ודמות האשה.

הפרסומת לקרולינה למקה ברלין יצרה רעש תקשורתי חזק בעיקר מצד ארגוני הנשים ומצד נשים בכלל. הטיעון המרכזי נגדה גורס כי הפרסומת "מחפיצה" את גוף האשה - כאשר בר רפאלי רוקדת pole dancing על מוט רכבת, ו"מעודדת אנורקסיה" (בחורה רזה עדיפה, בעלילה, על בחורה מלאה).

לדעתי הקליפ לקרולינה למקה ברלין מצחיק ויפה, והחיבור בין סקסיות, ראייה, אשליה אופטית - למשקפי ראייה פתור ויצירתי. עדיין חשוב לבנות את דימוי המשקפופר כסקסי וטרנדי, ולרפא את דימויי העבר שייחסו לו תכונות של חנון.

לטור תגובה של מנהלת מכון תודעה למאבק בתופעת הזנות - לחצו כאן

הביקורת היחידה שיש לי על הפרסומת היא פרגמטית. כמי שהרכיבה משקפיים כמה עשרות שנים אני חייבת להעיד שהרכבת משקפיים הופכת את המציאות ממטושטשת ורחבה למדוייקת וצרה. לאמיתו של דבר דמויות מלאות "הופכות רזות" בזכות הרכבת משקפי ראייה אבל לא אהיה קטנונית. ואסכם את הקליפ בכך שהמעברים בין רחב לצר כן קשורים לעולם הפוקוס והראייה, והשימוש בבר רפאלי רוקדת על מוט מייצר אייקון ויזואלי טוב ומדוייק שמחבר אותנו למותג קרולינה למקה.

ועכשיו אבקש להשיב לביקורת שטוענת שהפרסומת סקסיסטית ומעודדת אנורקסיה. נתחיל דווקא בסוגית הרזון והמלאות.

אנחנו חיים בעולם של הפרעות אכילה. העולם המערבי, כחברה, סובל מהפרעות אכילה היות שלימדנו את עצמינו 'אכילה רגשית'. יותר נכון - שכחנו מה זו אכילה כפי שהטבע לימד אותנו. חיות ושבטים פראיים אינם סובלים מהפרעות אכילה. הם אוכלים כשהם רעבים וכשרע להם הם לא אוכלים. גור אריות, כשהוא במצוקה מקבל מאמא שלו לק גדול וחיבוק. אין לזה שום קשר ליניקה. הוא יונק כשהוא צמא או רעב. אנחנו, לעומת הלביאה, ניתן לילד בוכה משהו לשתות או לאכול. לא אמרתי שלא נחבק אותו אבל כן נייצר קשר בין רגש למזון. ובכך נחרוץ את גורלו להיאבק באכילה כל חייו.



אנחנו מייצרים 2 בעיות מקבילות: אנחנו מגדלים אוכלוסיה עם הפרעת אכילה שנוטה לפתח משקל יתר תחת תנאי רגש כאלה, או אנורקטית תחת תנאי רגש אחרים. מה תהיה הבחירה - להיות obese או להיות אנורקטי זו סוגייה קלינית שלא כולה מפוענחת. לצד הפרעות האכילה מתקיימות שתי תנועות מקבילות. האחת - נגד השמנה והאחרת - נגד אנורקסיה. זו שהיא נגד השמנה מזמינה את אוכלוסית העולם להשתתף בסדנאות שינוי תזונה, ניקוי גוף, גמילה מסוכר, פרידה מפחמימות, דיאטת אטקינס, דיאטת האדם הקדמון, טבעונות, raw food ועוד. תפסיק לבלוס ותתחיל להיות מודע למה שאתה מכניס לפה. בעיקר אם אתה זו את.

התנועה נגד אנורקסיה מתריסה נגד מודל הדוגמנית הרזה והרעבה ודוגלת באפשרות לקבל את עצמינו כפי שהננו - לרוב עם עשרה קילו מיותרים. בגינה נחקק חוק הפוטושופ והחוק שאוסר על העסקתן של דוגמניות רזות וקלות מדי. היא גם זו שלקחה לנו את הברבי באמצע המשחק וזרקה אותה לפח.

רוצים עוד?

לצד 2 המגמות הללו הפכנו כולנו לכת של מבשלים. אנחנו צורכים תוכן שקשור לבישול אונליין, אופליין ובחיים עצמם. אנחנו משתתפים וצופים בתחרויות בישול, סדנאות בישול, ריאליטי בישול, בישול אתני, בישול היסטורי, בישול בעקבות כפר נידח, בישול נסיוני, בישול מקצועי ועכשיו אפילו עלתה תכנית ליצנות בישול של סלבס שלא יודעים לבשל או לפחות כך הם טוענים.

בעולם החדש למדנו שלאכול עגבניה סתם ככה זה להחטיא את טעם החיים. למעשה, תרבות הבישול לא רק מקבעת את האכילה הרגשית אלא לקחת אותה כמה צעדים קדימה למחוזות האבסורד בכך שהיא ממצבת אוכל ואכילה על גבול הארוטיקה.

בתוך הכאוס הזה שמטיף נגד אכילה רגשית, אבל מטפח אותה, הכאוס שמטיף נגד השמנה ונגד הרזייה במקביל - איך אפשר להטיף מוסר לנרטיב הנושן והנצחי של בחורה חטובה מהחלומות לעומת בחורה פחות חטובה מהמציאות? המיתוס של בחורה חטובה - בחורה לא חטובה, הוא קלאסיקה שתמיד היתה ותישאר איתנו. הקונטקסט שמקפל אותו בתוך עולם האשלייה האופטית מקורי ומתאים לספר סיפור של מותג משקפי ראייה.

באשר להחפצה של גוף האשה והשימוש בה כאובייקט מיני. האנושות הולכת לעולם מתירני מבחינה מינית וברור שהפמיניסטיות נבהלות מזה ושופכות את התינוק יחד עם המים. יותר ויותר חד מיניים ייצאו מהארון ויינשאו זה לזה וזו לזו. האופנה הנשית הופכת את העירום ללגיטימי ונהיית יותר חושפנית.

פרובוקציות נוסח ליידי גאגא הופכות מיינסטרים. ריקוד המוט, שהיה בעבר נחלתן של נערות ליווי במועדוני לילה אפלים, הפך לגיטימי לא פחות מריקודי העם. בעולם זה מתקיים בלבול בין חופש הביטוי לבין הגנה על האשה.

במקרה הזה הזרם הפמיניסטי מדכא חופש ולא מקדם אותו. איך אפשר בכלל לחשוב שריקוד המוט של בר רפאלי העצמאית והדעתנית קשור בכלל להחפצת גוף האשה כאובייקט מיני מנוצל?



מגוחך להדביק בכח לבר שמשמשת אייקון מוסכם לנעורים וסקסיות - את הקורבנות של אובייקט מיני, ומגוחך ומלאכותי להתכחש לאופן שבו גברים תופסים נשים. השטחיות בסיפור של קרולינה למקה, אם כבר, מיוחסת לגבר ולא לאשה. הגברים מוזמנים להתריס על איך שהגבר מוצג בפרסומת כשטחי וחסר עומק או אבחנה.

לדאבוני לגברים יש הומור עצמי יותר מפותח בנושא הזה והגיעה העת שגם נשים תלמדנה לצחוק על עצמן, וכן, תמיד תמיד נחיה בעולם של "מודל" ו"מציאות" כאשר המודל תהיה יותר יפה, יותר צעירה ויותר חטובה וכמובן יותר נדירה מההמון, ומי שזה כואב לו מוזמן, באמת, לפתח סביב זה קריירה שלמה של נירגנות.

והיי, כשאני חושבת על זה, דווקא לחברה המלאה שלנו, כנראה, יש הרבה יותר הומור עצמי ממה שחשבנו. הנה היא בטייק אוף, ביוזמתה, על קליפ השפנפנה הלפני אחרון. אז מי צוחק על מי?

עטרה בילר היא מנכ"לית משותפת ב'זיגוטה' - חברה לבניה והטמעה של מיתוג