העליון: 'הארץ' לא אחראי לחשיפת ליאורה גלט-ברקוביץ' כמקור בפרשת סיריל קרן

עיתון הארץ אינו אחראי לחשיפתה של הפרקליטה הבכירה לשעבר ליאורה גלט-ברקוביץ' כמקור המדליף בפרשת סיריל קרן, כך קבע היום (יום ג') בית המשפט העליון שדחה את ערעורה נגד פסיקת בית המשפט המחוזי וקבע כי אין להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו וכי הסטת מרכז הכובד למישור הנזיקי אינה משנה את התוצאה. בתוך כך, העיר בית המשפט כי התערבות משפטית ביחסים שבין מקור לעיתונאי היא מיותרת ועלולה לערער את שיווי המשקל העדין וליצור תופעה של "עיתונאות מתגוננת" על כל ההשלכות הכרוכות בכך מבחינת חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת.

המערערת, ליאורה גלט ברקוביץ', הייתה בעבר פרקליטה בכירה וותיקה בפרקליטות מחוז תל אביב. לימים, נתמנתה ברקוביץ' כפרקליטה מלווה בתיק החקירה בפרשת סיריל קרן שעסקה בהעברת סכומי כסף מחשבונותיו של איש העסקים הדרום אפריקני לחשבון הבנק של גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון ז"ל.

ב-7 בינואר 2003 פרסם העיתונאי ברוך קרא ב'הארץ' על קיומה של חקירה משטרתית בפרשיית שוחד שבה מעורב ראש הממשלה. עוד באותו היום העבירו קרא ועורך העיתון את המסמכים לכתב משה נוסבאום שפרסם את הדבר בחדשות ערוץ 2, ולמחרת פורסמה כתבה נוספת בנושא ב'הארץ'. הדלפת הפרטים מהחקירה עוררה את זעמו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, שהורה לפתוח בחקירה לאיתור ההדלפה. בסופה של החקירה התברר כי ברקוביץ' היא זו שעמדה מאחורי ההדלפה, מבלי שצמחה לה כל טובת הנאה מכך. ברקוביץ' העידה כי פעלה מתוך מניעים אידיאולוגיים בשל העובדה כי הפרשה נחקרה ערב בחירות שבהן היה מועמד ראש הממשלה אריאל שרון.

כתוצאה מחשיפתה כמדליפה, נאלצה ברקוביץ' לסיים את עבודתה בפרקליטות ונשללו ממנה חלק מזכויות הפנסיה. בנוסף, היא הועמדה לדין פלילי ודין משמעתי ונידונה למאסר על תנאי, קנס והשעיה מלשכת עורכי הדין לתקופה של שנה וחצי. בעקבות התלאות והנזקים שהיו מנת חלקה בשל חשיפתה כמקור המדליף, הגישה ברקוביץ' תביעה כספית נגד קרא, עורך העיתון, המו"ל עמוס שוקן והוצאת העיתון.

הסטת מרכז הכובד לטענה נזיקית

הדיון בתיק פוצל בין שאלת האחריות לשאלת הנזק, אך לאחר שמיעת ראיות הצדדים דחה בית המשפט המחוזי את התביעה. בפסק הדין עמד בית המשפט על החיסיון העיתונאי ועל כך ששמירת זהותו של מקור היא גם חובה אתית המעוגנת בכללי האתיקה העיתונאית. עוד נקבע כי קיימת חובת זהירות של עיתונאי כלפי מקור, המחייבת אותו להימנע ממסירת כל פרט שיש בו כדי להסגירו.

בית המשפט הניח כי ברקוביץ' לא רצתה להיחשף וכי הדבר היה ברור לקרא, אולם דחה את טענתה שהוסכם בינה לבין קרא על מספר תנאים שהופרו על ידו ושהובילו לחשיפתה בסופו של יום. כן נקבע כי אין קשר בין הפרסום של 2 הכתבות, כולל הפרסומים הוויזואליים, לבין חשיפתה של ברקוביץ'. בנוסף, נדחתה טענתה כי היא דרשה מפורשות מקרא להתקשר אליה רק "מקו מאובטח" או "טלפון פתוח", והתקבלה גרסתו של קרא שלא נסתרה והותירה רושם הגיוני. המחוזי דחה גם את גרסתה של ברקוביץ' לפיה היא ביקשה מקרא כי 2 המסמכים שמסרה לו ישמרו "בכספת של שוקן". ביחס להעברת המסמכים לנוסבאום מ'חדשות 2', קבע בית המשפט כי בפרקטיקה העיתונאית נהוג ומקובל להעביר מסמכים בין כלי תקשורת וכי ממילא בפרסום הוויזואלי בערוץ 2 לא היה כדי לחשוף את זהותה.

העליון דחה כאמור את ערעורה של ברקוביץ' וקבע כי היא ניסתה בחלקים ניכרים מהערעור לתקוף את ממצאי העובדה והמהימנות שקבע המחוזי, שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהם. השופט יצחק עמית אישר את קביעת המחוזי כי לא הייתה כל התנייה/הסכמה/הגבלה שהטילה לגבי פרסום החומר שהופרה על ידי המשיבים, וכי דרישתה היחידה הייתה שלא לפרסם ויזואלית את מכתבה לפרקליטת המדינה – וכך אכן נעשה.

השופט ציין כי על רקע קביעותיו של בית המשפט המחוזי, שינתה המערערת את מרכז הכובד בערעור לטענות נזיקיות במקום הטענות החוזיות שנדחו על ידי בית המשפט, אולם קבע כי גם כאשר המערערת טוענת להתרשלות בנזיקין היא עושה זאת בהקשר של הפרת ההתחייבויות החוזיות שניתנו לה, וניתן להבין כי לשיטתה ההתרשלות באה לידי ביטוי בהפרה של התנאים וההסכמות שהם כשלעצמם משקפים סטנדרט זהירות ראוי. השופט עמית סבר כי עניין זה מחליש את הערעור מלכתחילה, אך בחן בכל זאת את הטענות הנזיקיות ואת סבירות ההתנהגות בעת התרחשותה, על פי הידוע בזמן אמת.

כנקודת מוצא, קבע השופט עמית כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין הפרסום לבין חשיפת זהותה של ברקוביץ' כמקור ההדלפה, שכן אילולא הפרסום לא הייתה נפתחת חקירה לאיתור המדליף ולא היו מגיעים אל המערערת. עוד צוין כי המשיבים לא חלקו על חובת הזהירות של עיתונאי כלפי מקור, וכי ניתן אף להניח שקיימת חובת זהירות מוגברת שעה שמדובר בפרשה רגישה, וכי קיים תנאי מכללא ביחסים בין מקור לעיתונאי כי האחרון לא יחשוף את זהות המקור וינקוט אמצעי זהירות למניעת חשיפתו. השופט ציין כי השאלה אם עיתונאי התרשל כלפי מקור תלויה בגורמים רבים, לרבות המקור עצמו והתנהלותו, יחסי הכוחות בינו לבין העיתונאי, המניע שלו ועוד. מכאן, שהתנהלותו של העיתונאי נגזרת מזהותו ואופיו של המקור ומטיבו של המידע ואין לקבל את טענת המערערת כי יש לבחון את הדברים במנותק מהתנהגותה והתנהלותה. לאחר שבחן את טענות המערערת בנוגע לעניינים קונקרטיים כגון צפיות חקירת ההדלפה, שיחות הטלפון בינה לבין קרא והעברת המסמכים למשה נוסבאום, קבע השופט עמית כי גם במישור דיני הנזיקין אין מקום להטיל אחריות על המשיבים.

שווי המשקל בין מקור לעיתונאי

השופט עמית בחר להתייחס גם לסוגיות שהצדדים בחרו שלא להעלותן, על מנת להאיר ולהעיר זוויות שיש לתת עליהן את הדעת בתביעות מסוג זה, והן בבחינת הרהורים ראשונים בסוגיות שטרם נדונו בפסיקה. כך, ציין השופט כי יש להבחין בין הסוגיה של חסיון עיתונאי-מקור לבין הסוגיה של חובת הזהירות ביחסי עיתונאי-מקור, שכן הסוגיה הראשונה עניינה ביחסים שבין העיתונאי לצד "חיצוני" כמו גורמי חקירה ואכיפה או בית משפט, בעוד שהשנייה עניינה במערכת היחסים הפנימית שבין המקור לבין העיתונאי. השופט הבהיר כי בין 2 הסוגיות יש קשר הדוק ובבסיס שתיהן עומד האינטרס של חופש העיתונות כנגזרת של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. כמו כן, בבסיס 2 הסוגיות עומדת ההנחה שקיים אינטרס חברתי וציבורי כי מקורות יספקו לעיתונאים מידע אמין, איכותי ומקיף לשם פרסומו לטובת הציבור, וכי חשיפתו של המקור עלולה לפגוע בפרנסתו, במשלח ידו ועיסוקו, במעמדו החברתי, בשמו הטוב, בקניינו ואפילו בשלמות גופו ובחייו. הנחות אלה, נקבע, מוליכות למסקנה לפיה איסוף מידע מצדיק הגנה על מקורות המידע.

עם זאת, העיר השופט, לעתים יכול החיסיון העיתונאי להפוך ממגן בידי העיתונאי למען המקור לחרב בידי המקור נגד העיתונאי. כך, העלאת רף הזהירות ביחסי עיתונאי-מקור יכול להביא את העיתונאי לדילמה, שכן ככל שהוא ישמור בקנאות על תכני המידע כדי שלא לחשוף את זהות המקור כך יקשה עליו להתגונן מפני תביעה נגדו, אך ככל שישחרר תכני מידע שהמקור העביר אליו הוא מסתכן בחשיפתו ובתביעת נזיקין של המקור נגדו.

אשר על כן, סבר השופט כי בין מקור לעיתונאי קיים "שיווי משקל" שנוצר עקב זהות האינטרסים של השניים, ולכן ניתן לטעון כי התערבות משפטית ביחסים אלו היא מיותרת ועלולה לערער את שיווי המשקל העדין וליצור תופעה של "עיתונאות מתגוננת" על כל ההשלכות הכרוכות בכך מבחינת חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת.

השופט בחן גם את נושא תקנת הציבור בתביעות של מקור כנגד עיתונאי, שאינן שכיחות כלל ועיקר, וקבע כי ייתכן שקיים קו גבול שעד אליו בתי המשפט יהיו נכונים להעניק סעד למקור שנפגע תוך בחינת שיקולים שונים, בהם החשש לאפקט מצנן ופגיעה בחופש העיתונות, האינטרס החברתי-ציבורי שההדלפה משרתת (כגון שחיתות או התרעה על מפגע בטיחותי-בריאותי-סביבתי), מידת העניין לציבור, סוג המידע המודלף ורגישותו, המניע של המקור ועוד. במקרה זה, ציין השופט, מדובר בהדלפה מחקירה משטרתית על ידי המערערת, עורכת דין שבתוקף מקצועה חלים עליה חובות אמון ונאמנות, כללי אתיקה, סודיות וחיסיון שאינם חלים על עובד ציבור מן השורה. כמו כן, הדלפה מחקירה משטרתית נתפסת כתופעה רעה העלולה לפגוע בחקירה ולשבש אותה ואף להעביר את מרכז הכובד בשאלת אשמה או חפות מבתי המשפט אל "כיכר העיר" האמיתית והוירטואלית. עוד עשוי הדבר לפגוע באמון הציבור, לחשוף שיטות פעולה של המשטרה והתביעה ולפגוע בפרטיותו ובכבודו של עד או חשוד.

עורכי הדין זאב ליאונד, דור ליאונד ואלון נדב ממשרד זאב ליאונד ושות', שייצגו את עיתון 'הארץ', ברוך קרא והעורך שמואל רוזנר, מסרו בתגובה: "אנו שבעי רצון מן ההכרעה כי לאור קבלת כל גרסאותיהם העובדתיות של ברוך קרא, עמוס שוקן ושמואל רוזנר, ודחיית גרסאותיה של ברקוביץ בבית המשפט המחוזי, אין מקום לייחס כל התרשלות ל'הארץ' ואנשיו בשמירה על החיסיון העיתונאי. גם בית המשפט העליון הבין כי ברקוביץ בהתנהלותה שלה היתה זו שחשפה את עצמה. קבלת עמדתנו כי עיתונאי במדינה דמוקרטית אינו אמור לסגל דפוסי פעולה של סוכן סמוי או מרגל חשובה גם היא".