'ישראל היום', ומחר: החוק רק נותן לעיתון הזדמנות לשנות את המיצוב הבעייתי

תשאלו כל אדם סביר הקשוב לתקשורת במה דנה הצעת החוק של איתן כבל ועשרה מתוך עשרה ישיבו לכם "בסגירת ישראל היום" נכון? אפילו ירון לונדון ורביב דרוקר, שני אנשי תקשורת מנוסים וחכמים התווכחו בלהט בתכנית לונדון וקירשנבאום על השאלה האם ראוי או לא ראוי לסגור את ישראל היום. ומוטי קירשנבאום, מנוסה וחכם לא פחות, ישב והקשיב להם קשב רב ולא העמידם על טעותם.

אתם רואים? גם שלושה אלה בטוחים שהצעת החוק מבקשת לסגור את העיתון של ביבי. ואני, צפיתי בהם ואמרתי לעצמי "איך יכול להיות שגם שלושת השועלים הוותיקים הללו נפלו במלכודת, כמו טירונים בני יומם?"

ימים ספורים לאחר מכן יצא העיתון בקמפיין בשווי של מיליון שקלים (על פי הדיווח) נגד סגירת העיתון, נגד סתימת הפיות, והשלטים שואלים "האם אתה בעד סגירת מקום עבודתם של 2000 עובדים?" והפרסומאית של העיתון מזהירה " היום סוגרים את ישראל היום ומחר יסגרו את כל ערוצי המדיה של כל מגזר.." ורק אז נפל לי האסימון. הרי הצעת החוק של ח"כ כבל כלל אינה מבקשת לסגור את העיתון או לאסור על הפצתו. כל מה שאיתן כבל דורש זה לאסור על הפצת עיתונים חינם. הוא אפילו לא קובע מחיר מינימום. מצדו שיגבו רק שקל אחד ובלבד שלא יופץ חינם.

אז מאיפה הגיע כל הדיון המופרך הזה? אין זאת כי אם מדובר בהצלחה אסטרטגית מדהימה של יחצ"ני ופרסומאי העיתון שהצליחו להסיט את הדיון למקום שכלל איננו רלוונטי. מה שנקרא בעגה המקצועית "ספין". לטעמי זה הוא ה"אם-אמא של הספינים".

הוא עוד ילמד בבתי הספר לתקשורת. אבל, שאלתי את עצמי למה בעלי העיתון נזעקו ולמה שווה להם להשקיע ממון כה רב בקרב שתוצאותיו ידועות מראש? הרי ברור להם, כפי שברור לכל בר דעת שאין סיכוי שבעולם שראש הממשלה הנוכחי, יאפשר להצעת החוק הזאת לעבור? והגעתי למסקנה שמאחורי המהלך הזה עומדת חשיבה גאונית עוד יותר מכפי שנראה ממבט ראשון.

ה"בעיה" של ישראל היום, העיתון הנפוץ ביותר במדינה היא שהוא נתפס (ובצדק) כ"שפוט" של ביבי וככזה השפעתו מוטלת בספק. כי כשופרו הרשמי של ראש הממשלה, קוראיו היותר אינטליגנטיים, צורכים את הכתוב בו עם קמצוץ של מלח. והנה באה הצעת החוק של ח"כ כבל וגלגלה לידי העיתון הזדמנות יקרה מפז. כידוע לכל פרח פרסום או שיווק, אם יש לך בעיה הפוך אותה להזדמנות. וזה בדיוק מה שעשו כאן. הקרב נגד "סגירת העיתון" זימן להם את ההזדמנות לשנות את מיצוב העיתון הבעייתי בדעת הקהל.

מ"ביביתון" לאנדרדוג. מהעיתון של השלטון לעיתון הנלחם על חופש הביטוי ונגד סתימת הפיות. משופרו של השליט למייצג המדוכאים והנרדפים ע"י כוחות השחור (הסמולאנים הלבנים), מצעצוע של מיליארדר ללוחם נועז ביוקר המחייה. כמו שציינתי, התוצאה האחת הידועה מראש היא: הצעת החוק לא תעבור. היא תיקבר קבורת חמור באחת מוועדות הכנסת ולא נודע שבאה אל קרבה.

והתוצאה השנייה, עדיין בגדר שאיפה: להתנער מדימוי השופר ולהתהדר בגלימת הלוחם למען חופש הדיבור ונגד יוקר המחייה. על אלה מגיע לעיתון וליועציו צל"ש. השאלות, שעדיין נותרו ללא מענה הן שתיים: מה יעלה בגורל העיתון כאשר בעליו, הלא צעיר, ייאסף אל אבותיו? או כאשר בראש ממשלת ישראל יעמוד מישהו שאיננו ביבי?

ועוד משהו. אין לי שום בעיה עם ישראל היום ,ההיסטוריה מוכיחה שלתקשורת אין כל השפעה על דפוסי ההצבעה בארץ. ובאשר להשפעה הערכית של העיתון בקרב מקבלי ההחלטות ובציבוריות הישראלית הרי לעיתון זה אין כל משקל בגלל מהותו ויעודו הבלתי מוסתרים. לעומת זאת הקרב שהוא נותן לידיעות אחרונות אחרי שלטון ללא מצרים שנמשך למעלה מחמישים שנה, מבורך בעיניי.

הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת