בלי הבטחות לפני הבחירות: כל מי שהוא לא ליכוד חייב לצאת בקמפיין נגטיבי
כמו לפני כל מערכת בחירות, המפלגות מצטיידות בפרסומאים, באסטרטגים, ביחצ"נים ובחוקרים שכל מטרתם היא "לפצח" את ה-DNA של המצביעים ולגבש את הקמפיין היעיל ביותר, מבחינתם.
כמו בכל מערכת בחירות, כל קמפיין של כל מפלגה יכלול את המרכיבים הבאים: האדרת המועמד המוביל, פיזור הבטחות לעתיד טוב יותר, הפחדה והכפשת היריב העיקרי. הדילמה בה מתחבטים בדרך כלל מנהלי הקמפיינים היא בסוגיית המינון הנכון של הבטחות לעומת הכפשות. או מה שנקרא בעגה המקצועית: קמפיין פוזיטיבי לעומת קמפיין נגטיבי. ואין תשובה ניצחת לשאלה מה עדיף וכמה.
שמעון פרס ניגף, פעם אחר פעם, בגלל "אמו הערבייה" ו"מניותיו בתדיראן" בזמנו של בגין ובגלל ש"עמד לחלק את ירושלים" בזמנו של ביבי. רבין ניצח את שמיר כי הבטיח ביטחון אישי, ברק ניצח את ביבי כי הבטיח התנהלות שפויה יותר כראש ממשלה.
הסברה הרווחת, ואין לי סיבה להתכחש לה, היא שרוב הציבור היהודי (למעלה מ-70%) הוא בעל נטיות ימניות ולכן תוצאות הבחירות ידועות מראש ומבחינת מפלגות השמאל והמרכז, הכל אבוד וכל מה שנותר להן הוא להיאבק על עוד מנדט או פחות מנדט ומה שהיה הוא שיהיה: ביבי ירכיב את הממשלה הבאה ושרה תמשול.
אודה ולא אכחד. בעבר הגדרתי את עצמי כבעל דעות שמאליות, בכל הנוגע להחזרת שטחים וחזרה לגבולות 67 ובעל דעות ימניות בכל הנוגע לכלכלה וכיום אני שמח שלא החזרנו את הגולן, אני שמח שיצאנו מעזה, אני שמח שלא החזרנו את הגדה ואני מצר על כך שלא חילקנו את ירושלים. אני משוכנע שלעולם לא יכון שלום באזורנו (כפי שמעולם לא שכן) ויחד עם זאת אני בעד ניהול מו"מ רציני וכן עם הפלסטינאים, ממילא הם יהיו אלה שלעולם יסרבו לכל הסדר שלא יכלול את "זכות השיבה".
ובאשר לפן הכלכלי חברתי נהייתי שמאלי, במידה רבה. ובלי שום קשר לאובדן ההגדרה הפוליטית שלי אני ממש לא מחבב (בלשון המעטה) את ביבי. אני מאמין שמגיע לנו ראש ממשלה טוב יותר. בכל הבט.
מכיוון שאינני סבור שכל מצביעי הימין הם חסרי בינה אני מאמין שחלק לא מבוטל מהם איבדו את אמונם בביבי ועוד פחות הם מחבבים את חברי הכנסת הקיצוניים מטעם הליכוד, הסובבים אותו.
וכאן אני מגיע לאסטרטגיה: קמפיין פוזיטיבי הוא חסר תועלת כי איש לא מאמין יותר להבטחות המפוזרות ביד נדיבה לפני הבחירות וממילא לא מקוימות אחריהן. הכל הבל. כיוון שכך ,לדעתי ראוי לכל המפלגות שאינן הליכוד, לנקוט אסטרטגיה של קמפיין נגטיבי, אך ללא השמצות וללא הטלת דופי. במילים אחרות : קמפיין "ללא מילים".
הסכנה בקמפיין נגטיבי היא שכאשר אתה תוקף את האיש אתה פוגע באותם המצביעים שבחרו בו, בעבר. אני גם לא חושב שיש טעם לחזור ולמנות את כשליו שהרי כל מי שעיניו בראשו מודע להם ואין לו כל צורך בתזכורת ומי שהולך אחריו בעיניים עצומות ממילא לא יפקח אותן. אשר על כן , אני מציע לתת לדברים לדבר בעד עצמם.
אם מנהלי הקמפיינים היו שואלים אותי (והם לא) הייתי אומר "הקמפיין שלכם צריך להתמקד כולו במסר אחד ואין בלתו: תמונה קבוצתית של אלקין, לוין, רגב, חוטובלי, גמליאל, דנון, פייגלין, כץ ואקוניס יחד עם ליצמן, גפני, דרעי וישי ובראש כולם הזוג המלכותי-ביבי ושרה. והכותרת: הפקד את המדינה בידיים נאמנות, הצבע ביבי. על החתום: הוועד הלאומי למען ביבי לנצח נצחים.
אני חושב שהתמונה הזאת, האמורה להפחיד כל בר דעת, תגרום לרוב המצביעים השפויים להצביע לכל מפלגה, רק לא לביבי.
אז למה אין סיכוי שמישהו יאמץ את עצתי? כי, אם כן, ממה יתפרנסו כל אותם יועצים שנזכרו לעיל ?
הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת
תודה.
לתגובה חדשה
חזור לתגובה
