לברוח מהמציאות עם yes: במקום אחר, בזמן אחר ובקמפיין אחר - אין רגע אחד ללא חוויה

טכנולוגיה הפסיקה להרשים אותנו. לפחות כל מה שקשור לעולם הדיגיטאלי. היכולת להפיל אותנו מהרגליים עם המצאה חדשה הולכת ונשחקת. אז עכשיו יש אפשרות להקליט רטרואקטיבית את השבועיים האחרונים. אז מה? אם פעם היו אומרים לנו שזה אפשרי, היינו מכנים את זה 'מכונת זמן'. הפכנו אדישים ושבעים.

קרוב לוודאי שהמוצר החדש של yes המכונה yes prime time הוא פיתוח טכנולוגי שהמתין חודשים או שנים במעבדה. יתכן שהוא עניין של מה בכך. אנחנו פשוט כבר לא מתלהבים מזה. נקודה.

כדרכה בקודש, yes לא מוטרדת מהשאלה עד כמה אפשר לשלהב את ההמונים מהקסם הזה. yes מתעוררת בבוקר עם מחוייבות לחווית הלקוח שהיא הרבה יותר מסתם "יה, כיף לראות טלוויזיה". את yes מעניין למה צריך להקליט שבועיים אחורה ולא זה שזה אפשרי. 

כשנולד המותג yes, נוסחה חווית הלקוח בדייקנות המירבית ביותר: טלוויזיה זה בריחה מהמציאות. והמציאות היא הרבה דברים. זה אני והחיים שלי, זה כללי הגרביטציה והפיזיקה בכלל וכמובן - הזמן. yes הבינה מהתחלה שהיא לא "עושה טלוויזיה" אלא שהיא קיימת כדי לאפשר לנו לברוח ולהיות לא מי שהננו, במקום אחר, זמן אחר וכללים אחרים. למה? כי ככל שהחיים תובעניים יותר, והם תובעניים יותר ויותר, כך אנחנו משוועים לשגר את עצמינו כמה שיותר רחוק.

טלוויזיה, על פי yes, היא הדבר הזה שאם אני יושב על הספה בסלון ויודע שאני יושב על הספה בסלון - סימן שהיא לא טובה. אם אני שוכח שאני יושב בטריינינג ונעלי בית ומרגיש שאני למעשה ג'סי מ'שובר שורות', אזי המותג הקרוי yes מימש את שליחותו.

בסרט מפתיע, בשנת 2001, מבשרת לנו yes על האפשרות המהפכנית (כיום זה נראה כל כך מובן מאליו) לקבל תקציר של הסרט באמצעות השלט. "מדריך שידורים אלקטרוני" קראו לו. כחלק מהמשמעת שלה להעביר את כל המסרים דרך חווית הלקוח האסקפיסטית, מבליגה yes על הפיתוי להשוויץ בטכנולוגיה הדיגיטלית, ומציגה לנו פרסומת שנראית כמו פרומו לסרט ריגול. הגיבור שלנו נקלע לסדרה של מדקלמי ססמאות מצד עוברי אורח מזדמנים בככר האדומה, ברכבת ובמסעדה. כולם אומרים לו the pigeons will not fly tonight והוא לא מבין על מה הם מדברים. לכולנו ברור שמדובר בססמא של מרגלים אלא שהוא נקלע לסרט הרבה אחרי שהוא התחיל ומרגיש כמו שאנחנו מרגישים כשזה קורה לנו: מבוכה ובלבול. אלה נפתרים כאשר מגלה הגיבור שהוא יכול ללחוץ על התקציר ולקבל תמונה לגבי הסיפור לתוכו נפל.

 

אם נקפוץ 15 שנה קדימה, yes עדיין לא נכנעת לפיתוי להתרברב ביכולות הטכניות שלה. גם במוצר yes prime time אנחנו נחשפים למתקפה נוסח מלחמת העולם הראשונה. אחד מהחיילים המסתערים מציג לראווה חור ענק בפלג גופו העליון דרכו אפשר לראות את כל הנוף שמאחוריו. או מלפניו. תלוי מאיפה מסתכלים. בשלב מסוים כשחברו נפצע הוא מזעיק חובש בתחינה לעזור לחברו ש"כל חייו עוד לפניו". החובש, שמתבונן בו ובפציעתו התמוהה, מבשר לו, לטוראי בריידי, שהוא מת. מתי זה קרה לי? שואל אותו בריידי בדאגה, והחובש נאלץ להודיע לו שזה קרה בפרק הקודם, ומוסיף "כנראה שפספסת אותו".

הדגש ב-yes prime time הוא לגשר על פערי המידע ולא להתפעל מממיר הטלוויזיה. הדגש הוא על הצופה וחווית הצפיה הרציפה שלו, ולא על הטכניקה.

 

במקביל, אנחנו מקבלים טעימה מנפלאותיו של yes prime time במובייל דיגיטל. רוצים לדעת איך זה קרה? שואל אותנו החובש השחור עם המבטא המוזר (שכבר קצת נקשרנו אליו בפרסומת) - הקליקו על הפרק הקודם. האייקון שסופר אחורה' הזכור לנו מסרטים של פעם עושה את מה שהוא יודע הכי טוב - סופר אחורה. בזמן הזה אנחנו יכולים להקליק או להינזף (תקליק, ג'ובניק! נוזף בנו המפקד). כשאנחנו מגיעים ל"פרק הקודם" אנחנו מגלים שהמפקד מבקש מבריידי להעביר מטרת ירי ענקית ממקום למקום. בריידי הופך בכך ל'מטרה נעה' במלוא מובן המילה ונפגע מפגז שורק. אנחנו שוב מתפתים לחזור אחורה בזמן ולגלות שבריידי תמיד מפשל, גם בשמירה, שהיא עצמה היתה עונש על מה שנבין אותו מפרק עוד יותר קודם, כאשר פישל פאשלה בלתי נסלחת במטבח. ספוילר: איזה יופי, פתאום יש בשר וכל החולדות נעלמו.

 

מה שיפה במהלך זה שהפרסומת אונליין ואופליין מסמלצות את המוצר בלי להסביר אותו, לרגע, ברמה הפונקציונלית. ב-yes כללי המשחק הם שאין רגע ללא חוויה ולכן אין רגע שבו עוצרים לרגע את שפת החוויה כדי לדבר בשפה אחרת - כי אין. אז כרגע כל דבר הולך אחורה בזמן ובהשתלשלות, וברוח זו - מרתק לגלות מה הדבר הקודם של yes.