בקשה מעורכי המהדורות: בפעם הבאה תסננו תמונות - לא צריך גופות ודם על המסך

"מיד במהדורה תיעוד דרמטי מזירת הפיגוע". כמה פעמים כבר שמענו את המשפט הזה בשבועות האחרונים? השעה 20:00 בערב אתה מתהלך בין הסלון למטבח והילדים מהלכים בין ארוחת הערב למקלחות. התמונות על המסך מזוויעות, מידי פעם הילד מציץ לראות על מה אתה כל כך עצבני ולמה אימא אומרת: "איזה אכזריים אלה". על המסך הכתב החרוץ שהגיע ראשון לזירת האירוע מראיין עד ראייה שגם נתן בוקס למחבל ומראה למסך את היד שלו שעדיין מלאה בדם. "זה הדם של המחבל", הוא מציין. מאחורי הכתב מתקבצים המונים שזוכים לדקות תהילה במחלקת הטראומה של הטלוויזיה.   אתה חוטף קריזה על הילד ואומר לו ללכת כבר לישון. "אבל עוד מוקדם ולא סיפרת לי סיפור עדיין", הוא עונה. עוד שנייה אתה שולף את השוקר שקנית לאשתך ומטיס אותו למיטה, אבל אז מתעשת, מכבה את הטלוויזיה והולך לספר לילד סיפור לילה טוב.   מציאות חיינו בשבועות האחרונים הפכה כמעט בלתי אפשרי. פיגוע רודף פיגוע, הכתבים מתרוצצים, השריקות של הוואטאפ לא נותנות מנוח וצילומי הווידאו מגיחים מכל עבר. צילומים מכל זווית אפשרית, הכל הולך והכל יתקבל במערכת בשמחה. צילומי האבטחה של המקום, צילום מהנייד, צילום מבית הקפה הסמוך, צילום בהילוך איטי של סבתא שבדיוק נסעה על קולנועית. מה השלב הבא? אולי צילום של המחבל שהיה חמוש במשקפיים של גוגל. אל דאגה, בקצב הזה גם לשם נגיע. האם זה ישודר? בלי שום בעיה.   צילומי הווידאו ששודרו לפני שבוע מהפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע, חצו כל גבול. צילומי זוועה קשים לצפייה שמזכירים קורס מדיה בבית הספר של דאע"ש ולא שידור במהדורה מרכזית בשעה שברב הבתים ילדים עדיין ערים וצופים במסך הגדול. התחרות בין אמצעי המדיה השונים לא עוצרת ונדמה כי אין אף מבוגר אחראי שיגיד עד כאן. גם אם משה נוסבאום מודיע שמדובר בתמונות קשות זה ממש לא מספק.   הגיע הזמן שהתקשורת תגלה אחריות. תפקידה הוא לא רק להעביר מידע, אלא גם לסנן אותו ולתווך אותו לציבור הרחב, במיוחד במהדורות המרכזיות. צילומי זוועה נוכל למצוא באינספור אתרים וקבוצות וואטסאפ, אבל למה לעזאזל צריכים לחשוף אותנו לצילומים שמכניסים מדינה שלמה לטראומה. היכן מסתיימת האחריות החינוכית, ערכית, מוסרית של כלי התקשורת? בארה"ב יש כללים ברורים למערכות בנוגע לכיסוי פיגועים או אסונות. אין שידורים חיים, הצילומים ערוכים בדרך כלל מרחוק, אין גופות מדממות ומקפידים על אזהרת צפייה במיוחד כשילדים צופים במסך. אצלנו לצערי זה לא קיים כי הרי מדובר במלחמת דת והכל נעשה בשם אלוהי הרייטינג.   מועצת הרשות השנייה היא הגוף שאמור לפקח, לבקר ולקדם ערכים חברתיים ותרבותיים בתקשורת המסחרית. אך לצערנו מדובר בגוף חסר שיניים. דווקא במקום הזה ראוי שעורכי המהדורות יגלו אחריות וידאגו לסנן לנו את הצילומים המיותרים שרק מוסיפים שמן למדורה הרותחת ממילא. זה שיונית לוי מצקצקת בחוסר נוחות אחרי הכתבה זה כבר לא מספיק.   אריאל אבני הוא יועץ תקשורת בכיר במשרד ארד תקשורת