מכניסה אותנו ל"סרט" וטוב שכך: פרסומת השבץ המוחי של לפמ מצוינת ומייצרת שיח

פרסום נועד לייצר שיח ולא למסור מידע. הפרסומת לזיהוי שבץ מוחי ולהתנהגות המומלצת רחוקה מלדייק את התופעה, להשוות אותה לתופעות שפירות ולא מסוכנות ולהסביר מה קורה בגוף האדם שזקוק לטיפול מיידי.

אבל היא מייצרת שיח דווקא בגלל שהיא מציפה את הפער הבלתי נסבל בין תקלה שנראית שגרתית לבין המציאות המרה. מי שראה את הקליפ לזיהוי ותגובה בעת שבץ מוחי ישר חשב לעצמו כמה פעמים ביום הוא מתבלבל באמצע משפט, ונכנס מזה ל'סרט'. וטוב שכך. עצם התהייה ממה נובע הבלבול שלי או של אנשים שאני מכיר, ועצם 'מיתוג' הסמפטומים היומיומיים כגון שקית שנופלת מהיד כפאתולוגיים - מעלה את נכסיות המסר והופכת את הנושא אפקטיבי. בשורה התחתונה, כמובן, יש סיכוי להצלת יותר אנשים באמצעות הזמנת אמבולנס בזמן.

אם כן, אנחנו רואים את האדם שאיתנו מתבלבל באמצע המשפט וצריכים לוותר על כל מחשבות הביניים המרגיעות. כי הדבר הנכון הוא להזמין לו אמבולנס. האינסטינקט, אומרת לנו הפרסומת, היא להשלים לו את המשפט. אבל כל שניה בה ננהג על פי האינסטינקטים שלנו היא שניה של נזק מוחי מתגבר. אל תסמכו על ההרגלים והחושים שלכם, אומרת לנו הפרסומת, כי פעמים רבות מה שנראה כמו לאפס רגעי עלול להיות סוף החיים. תזמינו אמבולנס.

הפרסומת מראה את התגובות הכי אוטומטיות שלנו. את הרגל החשיבה שלנו, האופן בו ניטה לפרש את הסיטואציה ולהגיב לה. אשה מעוותת את פיה באופן לא רצוני, גבר מתבלבל באמצע משפט ואשה מפילה שקית עם פירות באמצע הרחוב. הסיטואציות, לרבות הבלבול והשקית שנופלת מהיד, שגרתיות ויומיומיות. העווית פחות אבל תמיד נשאלת השאלה - מה זו עווית? האם אדם שמנסה להיזכר מתי השתמש בפעם האחרונה בכרטיס אשראי שנעלם לא עושה פרצופים 'נורמטיביים'? האם, כשאנו מופתעים או מזדעזעים לא נעוות את פנינו?

 

ישנן תבניות התנהגות לכל מצב. אשה שתפיל סל עם מצרכים באמצע הרחוב מפעילה אותנו לרוץ ולאסוף את המצרכים שהתפזרו על הרצפה. אדם שמתבלבל ומגמגם באמצע משפט יגרום לנו אוטומטית להשלים לו את המשפט. פנים שהתעוותו יפעילו אותנו למזוג לאדם כוס מים. הנחות היסוד שלנו, במקרה של שבץ מוחי הן האויב הכי גדול של הקרבן. והנחות היסוד שלנו הן אלו שהסרטון מערער עליהן.

מהבחינה הזו הפרסומת עושה עבודה מצויינת כי היא ממצבת את החשיבה התמימה והשגרתית שלנו כאויב הכי גדול של מי שלקה בשבץ מוחי. היא גם נותנת לנו אפשרות לנהוג אחרת ולוותר על הנסיון להגיש עזרה היות שכל פעולה שמעכבת חיוג לאמבולנס היא מיותרת ומסכנת את החולה.

הפרסומת משמעותית וקריטית היות ששבץ מוחי לא נראה דרמאטי כמו, נגיד, התקף לב שבו אדם מתמוטט אגב הבעה ברורה של כאב ובהלה. או מתעלף. או נפצע. בדיוק בגלל זה חשוב להתקיף את הנחות היסוד שלנו, העדים לאירוע ולערער על התגובה המיידית שלנו. האסטרטגיה מציפה קונפליקט בין ההרגל לבין שבירת ההרגל. תתנערו ממה שנדמה לכם שקורה בזה הרגע ותתנערו ממה שנדמה לכם שצריך לעשות כדי לעזור.

תקשורת טובה חייבת "להפריע" לשגרה כלשהי כדי לייצר דראמה בין מה שחשבנו לבין מה שהיא מבשרת. היות שלא סביר להזמין אמבולנס לאשה ששקית עם תפוחי עץ נשמטת מידה באמצע הרחוב, מסתבר שכנראה זה הדבר הכי נכון לעשות. החשש להיראות מגוחך והמבוכה הכרוכה בזה הם גיבורי הקמפיין. להגיש מים לאדם שלקה בשבץ מסמל יותר טיפול שלנו בעצמינו ולא באדם האחר.

הפרסומת נותנת לגיטימציה לעשות את הדבר הקיצוני והמביך לכאורה ולהזמין אמבולנס בלי לנסות להגיש שום סוג של עזרה ראשונה ובכך היא מרימה את האבק ומעלה על סדר היום תופעה שנדחקה לפינה במשך שנים רבות.