חלומו הטוב של כל מפרסם: כולם מדברים על הסרטון של זרחוביץ' וליאת הר-לב

לפני הכל נתחיל מהסוף. הטוקבקים ברשתות החברתיות. מאז שעלה הסרט מאסטר שף בובה של לחם לרשת, לא זו בלבד שהוא ויראלי ומזמין צפיות חוזרות ונשנות, הוא מייצר דיון שלא מפסיק. חלק חושבים שהסרטון מאסטרפיס וחלק מתעבים את הוייב השובניסטי שעובר דרך בארבי ותפקידיה הסטראוטיפיים בבית. אבל מה זה משנה? יותר מהמסרים עצמם, אליהם אתיחס מיד, הצליח הסרטון לספוח סביבו קהילה עירנית - הישג לא טריוויאלי בכלל. אה, ואפילו יש הערות לגבי המוצר עצמו - חלק ניסו אותו ואוהבים אותו. מה יכול להיות חלום יותר טוב של מפרסם?
 
הסרט, שנעשה כביכול בסגנון ביתי מאולתר, בכוונה, נעשה למעשה ביד אמן ובדיבוב קפדני של כוכבים כגון ערן זרחוביץ' וליאת הר לב. ובכל זאת כל מי שצופה בו מרגיש ש'היה יכול' לעשות אותו לפחות ברמה הטכנית. סרט בובות.

הסרטון משתמש בדברים ומחוות מוכרים לכל אחד. מי לא שיחק בבובות או בחיילי פלסטיק, דיבר בשמם והוליך אותם בקיפצוצים מגוחכים תוך שהוא מדמיין שהם עושים דברים ומתנהגים כבני אדם? מי לא עשה את השגיאות החינניות בפרופורציות דוגמת בובת תינוקת גדולה יותר מהבובה האם, או דוגמת קערה שהיא גדולה פי כמה ממה שקערה של ברבי 'צריכה' להיות?

 

אז הסרט עשוי בכוונה כמו משחק ילדים אך כולנו מבינים שהוא מדוייק וקריאטיבי ועשוי למשעי ובעיקר - משרת את המסר - לחם של מאסטר שף מוציא אותך גדול במשפחה אפילו אם המשפחה התרגלה לתעב את הבישול שלך. ונכון, הדגש על האמא, כזו שמבשלת, זה שובניסטי, אבל זהו 'שובניזם מוצדק' אם רוצים ללכת עד הסוף ולהשתמש בבארבי כמטאפורה להורות מתאמצת שמפיקה בעיקר כפיות טובה.
 
מייצר באזז, מצחיק אותנו וטובע מטבעות לשון

סדרת הלחמים של מאסטר שף רוצה לבלוט והם אומרים לנו שממש לא צריך להיות שף כדי לאפות לחם. השורה התחתונה מטופלת יפה ומצליחה לעבור מבעד לכל המשימות האחרות של הסרטון שנועד לבדר ולהצחיק. הקליפ, שנראה כאילו נולד מאחר צהריים של שיעמום מעביר מסר של קלות ההכנה אל מול פאר התוצאה.

בין לבין, כדי לצבור צופים ולייצר באז טורח הסרטון להצחיק אותנו ולטעת בנו מטבעות שחזק מאיתנו שלא לשנן אותן כגון - "עיניים רופסות של אמא" או כמו "הלך לילדה הטרמוסטט", "איילה זה שם בשרי" וכמובן "תעשה איתי אהבה כמו פעם". ועוד ועוד.

בארבי היא אשת קריירה שהיא בראש ובראשונה 'אם ואמא' בישראל. קלישאה. הבן, עם שם עוד יותר סטראוטיפי - ברקן - חוזר כל שבוע מהצבא, בזחילה אינדיאנית, והוא מת על האוכל של אמא. אלא שברור לצופה שהוא שונא את האוכל של אמא וגם "הקטנה" (איילה שרוצה שיקראו לה שניצל תירס כי היא צמחונית - עוד קלישאה משובחת) - שונאת לאכול מה שאמא מבשלת.

בארבי לא יודעת לבשל (כי היא בארבי) והיא מספיק מטומטמת וחסרת מודעות שאין סינכרון בין מה שהיא אומרת לבין מה שקורה בפועל על המסך. אנחנו כנראה מתים על הז'אנר הזה של "אין קשר". זה אחד התחביבים של ההומור הישראלי.

המתח מגיע לשיאו כ-2 הילדים מפגינים תיעוב כלפי האמא המתאמצת אלא שההפתעה הגדולה מגיעה בדמות לחם אינסטנט שכל בארבי יכולה להכין ברגע. הוא משנה את העלילה וגורם לשני הילדים המנוכרים לאהוב את אמא מחדש. סוף אמריקאי קיטשי.

Gag סיום: הבעל "יזהר שמתחזק" - תמנון עם כיפה שמתעייף מלהניח תפילין על כל ידיו השכם בבוקר. ללא ספק סיומת מפתיעה לסרטון שהתחיל כמו בארבי וקן ומסתיים כמו בוב ספוג. 'תעשה איתי אהבה כמו פעם' מרביצה לו בארבי, סליחה, אדל. 'כמו פעם' -  בפרץ רגעי של מרירות שהיא הצליחה להחזיק בבטן כמעט עד הסוף.

למרות כל ההצחקות - ה-food appea לא נפגם ועובד יפה

מה שמוזר זה שהסרטון עמוס ההצחקות מצליח לגרות את הצופה לרצות להכין ולאכול את הלחמים של מאסטר שף. ה-food appeal - לא רק לא נפגם נוכח הסרט מלא הגיחוכים, אלא אפילו מצליח לעבוד יפה. הלחם עצמו מופיע ללא צחוק וללא סרקזם כתערובת שקל לבחוש וקל לאפות וכיף לאכול.

המסר המאד מאד מוכר שאומר שיש אוכל שמלכד את המשפחה זוכה פה לעדנה כי הוא מצליח לעקוף את הסכמות השחוקות והדביקות שראינו באינספור פרסומות, ולהציע לנו פורמט מרענן עם חשק לעשות כזה בעצמינו, נניח, אם אנחנו בגיל הנכון.