ההספד של רבקה: נועז, נוגע בטאבו ומייצר שיח, ומה היתרון של גבינת עמק תנובה?

"הפסקתי למחזר. הזדכיתי. הלכתי לעולמי...אני כבר אהיה בר מינן, זכרי לברכה, אני אתחבר מחדש לשורשים, זה מה שהמנוחה היתה רוצה" מספרת לנו רבקה מיכאלי בהצצה חסרת תקדים למונולוג שלאחר המוות. מיכאלי סוקרת את הטקס הקבוע אליו כולנו רגילים כאשר אמן מפורסם עוזב את העולם: מיחזור תמונות מתקופות צעירות ויפות יותר וכמובן - מיחזור קטעי קלאסיקה דוגמת ניקוי ראש, סיבה למסיבה, אלישע ועוד.

המסר הפרקטי ברור: צריך למחזר פסולת כדי שישאר לילדים שלנו עולם לחיות בו. המוות הוא הזדמנות להראות את האופציה ההפוכה - כי מי שבדרכו החוצה כבר לא כל כך אכפת לו. ואולי גם - מיחזור תכניות טלוויזיה לאחר מותו - זה לא מה שיציל את העולם. הסרטון מותיר לצופה בבית להבין, בכוחות עצמו, שכל בקבוק שלא מושלך למיחזורית, עושה שהעולם שאנחנו מעבירים לצאצאינו יהיה חם ונמס יותר.

 

אבל היות שלנוסח הזה כולנו פיתחנו סוג של נוגדנים, אז מה שמיכאלי עושה סודק את המגננה הרגילה ועושה לנו משהו קצת אחר. מיכאלי גורמת לנו להקשיב למסר ביתר שאת כי הקליפ לא מדבר "על" העולם שאנחנו משאירים אחרינו אלא "משדר" לנו כבר מהעולם הבא. מהמוות. הוא מטלטל אותנו ומערער בנו הרגל או מוסכמה. והנמשל - צאו מדרככם ותשקלו למחזר למרות שהתרגלתם שאולי זה לא הדבר הכי חשוב בסדר העדיפויות שלכם. בדיוק כפי שהתרגלתם לכך שאין חיים אחרי המוות ואנשים לא נוטים להספיד את עצמם. ההתכתבות עם המוות איננה גימיק אלא קשורה לעובדה המאד פשוטה שיש עוד כמה שצריכים את העולם לעוד איזה 80-90 שנה והם יאהבו את אלה שיצטרכו אותו 160 שנה מהיום וכן הלאה. אבל הטריק של המתה העליצה לדעתי מצליח לשבור איזה סט לוגי שמשאיר אותנו אדישים ונינוחים.
 
כותב אופיר שאומן באחת מהרשתות החברתיות: "ההתייחסות הצינית למוות לא פותרת לנו את הבעיה, אבל זו כל החכמה. הסרטון בכיכובה של רבקה מיכאלי, לא מנסה לשנות את היחס שלנו כלפי המוות, הוא רוצה שנתחבר לאותו מקום שאנחנו לרוב מנותקים ממנו. עבודת מיתוג טובה מציגה את הבעיה באופן חדש, ולא לועסת את הפתרון. הבעיה מסקרנת לא פחות מהפתרון והחשיפה לפגיעות במקרה הזה מאפשרת לנו לחשוב אחרת על הפתרון ועל ההרגלים שפיתחנו".

התועלת ממחזור של בקבוקים קשה מאוד לתפיסה. קשה לנו באמת להעריך את הנזק שבקבוק אחד יעולל לסביבה ולדובי הקוטב. זה דורש שינוי הרגלים ושינוי הרגלים יכול להגיע רק כאשר משהו שונה בתכלית, דרמאטית, קורה לאופן שבו אנחנו מרגישים וחושבים כלפי משהו כמו למשל המוות".
 
מיכאלי נסחפת בתיאורי המוות של עצמה ובהתפרצויות ההספדים שיעלו בכל ערוצי התקשורת.  שפע הגדרות מותה לא יכולה שלא להזכיר לחלק מאיתנו את מערכון התוכי המת של המונטי פייטון שם נותן ג'ון קליז נותן רצף של ביטויים נרדפים למוות. 

E's passed on! This parrot is no more! He has ceased to be! E's expired and gone to meet 'is maker. E's a stiff. Bereft of life, 'e rests in peace! If you hadn't nailed 'im to the perch 'e'd be pushing up the daisies! 'Is metabolic processes are now 'istory! E's off the twig! E's kicked the bucket, 'e's shuffled off 'is mortal coil, run down the curtain and joined the bleedin' choir invisible!! This is an ex-parrot!!
 
  
 
 הקליפ נועז ונוגע בטאבו, ובכך מייצר שיח ותשומת לב למסר אותו הוא רוצה להעביר. מאידך, תאגיד אל"ה צריך לייצר עבודת רוחב ועומק שממשיכה את הקונספט ומעיזה לגעת בעוד ועוד טאבואים ולו רק כדי להוציא את כולנו מאזור הנוחות המנטאלי והפיזי -  ולעשות את הצעד וחצי העצל למיחזורית של אל"ה.
 
ועוד משהו// המנהיג הבלתי מעורער של חדשות מסעירות בגובה ילד
 
גבינת עמק של תנובה יצאה עם פרסומת שמבטאת את מיקומה הנכון ביותר במוח הצרכן. חופשה קטנה, גנובה ומוגרלת, מהשגרה ומהחוקים שממלאת אותנו שמחה במיוחד אם אנחנו ילדים. 

יש גבול לעד כמה אפשר להתלהב מגבינה צהובה או לראות בה גיבור בריאותי. אז אמנם היריב "טרה" צועק בקול רם 'ללא חמר משמר' וגם "ממממ טעים", אבל עמק של תנובה חייבת להגן על הגזרה גם אם טוסט גבינה זה לא הדבר הכי שומר על הגזרה. אז במקום להתהדר בסופרלטיבים מיותרים, מגדירה עמק את ה"אוקיינוס הכחול" שלה אותו היא מובילה ביד רמה: היא המנהיג הבלתי מעורער של חדשות מסעירות בגובה ילד. וילדים תמיד שמחים כשחוקים נפרמים ואפשר להרפות.

 

אז קודם כל כשיש ארוחת ערב של טוסט גבינה זה משחרר אותנו מארוחה כפי שארוחה "צריכה להיות - עם סלט וביצים וכן הלאה.. ארוחת טוסט גבינה זה סוג של fast food ביתי. ברירת מחדל משמחת במיוחד. ולמה זה דומה? לשיעור חופשי, לרשות לא להתקלח כי אין מים חמים, לקום עם חום לא הכי גבוה אבל כזה שנותן לנו פטור מללכת לבית הספר וכן הלאה. סוג של הפסקה מלחיות נכון, שזה ההיפך ממה שהחברה מצפה מאיתנו וגם ההיפך ממה שטרה אומרים. ככל שאתה יותר קטן החדשות מהסוג הזה יותר גדולות ומסעירות או אולי קל לך יותר ליהנות מהן.

הפינה המאד ספציפית אך הברורה הזו הופכת ענקית כאשר מתיחסים אליה בגובה העיניים בלי לזייף. ארוחה של "יששש" שפשוט מגבירה את השמחה בבית זו הגדרה מדוייקת שלא עפה על עצמה אבל עושה כבוד לדבר הזה שכולנו גדלנו עליו והכי קל לקחת אותו כמובן מאליו. אז יש רגעים שהוא מציל את המצב והופך לגיבור הרגע.