כמה קשה להקים משרד פרסום: טור שני בסדרה של הג'ינג'י

להיות מאושר

לפתוח את הג'ינג'י הייתה החלטה לא קלה בלשון המעטה. למען האמת היא לקחה לי חודש ואולי טיפל'ה יותר (זו לא החלטה שלקחתי על 2 כוסות אוזו) מעל 30 ימים כל מה שעשיתי היה לקום בבוקר, להכין קפה ולשבת במרפסת עם דף ועט. כתבתי הכל. כל מה שעלה לי בראש בנוגע לקריירה. על דף ששמור אצלי שרטטתי מפת מהלכים שאחריה אני צריך לעקוב בשביל להגיע למטרה העילאית.

תתפלאו, המטרה העילאית שלי היא לא להיות "בעלים של משרד פרסום" המטרה היחידה שיש לי בחיים היא להיות מאושר. זה אפילו מקועקע על הגוף שלי במקום שאני אף פעם לא יכול לפספס.

על דף ריק התחלתי מהסוף... הכותרת הייתה "להיות מאושר", והתחלתי למשוך קווים למטה ולשרטט את מפת התחנות. נפתחו לי אופציות כסמנכ"ל קריאייטיב, נפתחה לי אופציה כשותף במשרד קטן שלצערי לא הצליח להתרומם רק כי חברת האם שלו מתייחסת אליו כילד ה"לא מקובל" של הכיתה. מישהו שינקה את החרא שהם לא רוצים להתמודד איתו. אגב, מאוד חבל לי על כך כי האנשים שניהלו את המקום עשו זאת הרבה זמן ולא איבדו רעב. משהו שתמיד מוערך וראוי להערצה בעייני בלי שום קשר לעובדה שמדובר באנשים מוכשרים.

הייתה גם אפשרות לעשות משהו אחר לגמרי. כל דבר. יכולתי להיות גנן (עובד אדמה) או סטרטאפיסט, תסריטאי לסדרות או בעל חנות גבינות (רגע של יח"צ לאחי - מכלת גבינות, נצ"ח ישראל פינת אבן גבירול תל אביב, במילה אחת... וואו! תגידו שהגעתם דרך הג'ינג'י ותקבלו פינוקים) אבל כל הדברים האלו לא היו אני. אני פרסומאי. זה בדם שלי. אני חולה במחלה הזאת ושום ציפרלקס שבעולם לא יצליח לרפא אותה. והאמת... אני גם לא מעוניין.

זכיתי לאהוב את מה שאני עושה. אבל יש בעיות בדרך... במשרד, אני לא יכול באמת לעשות מה שאני רוצה. פגשתי סמנכ"ל קריאייטיב שאני מאוד מעריך באיזו הופעה, והתייעצתי איתו. ואז הוא שאל: "למה אתה רוצה להיות סמנכ"ל קריאייטיב??? זה כמו להיות מנהל קריאייטיב, פשוט משלמים לך יותר". 

אותו גאון (לא בציניות) לא ידע שבאותו ערב, השאלה שלו נתנה לי תשובה למה שחיפשתי. אני לא רוצה להמשיך להיות מנהל\סמנכ"ל קריאטיב במשרד שדואג רק לשמן את הגלגלים ולכן נמנע מכל מהלך יוצא דופן (לא באשמתם של סמנכ"לי הקריאטיב המוכשרים, ויש הרבה מוכשרים בארץ). אני לא מעוניין להיות שפוט של מהלכים פוליטיים שבעוד 3 שנים יחליטו שיש החלפת קדנציה של מנכ"ל אז הוא ישלח אותי "לחפש מי ינענע אותי" (שנות ה90 התקשרו וביקשו ממני את הביטוי הזה בחזרה) כי בכל זאת צריך לפטר מישהו בשביל לשלם את המשכורת שלו ושל "החברים שלו מהתעשייה" שהוא יביא לחמם את הכיסאות במשרד.

עוד תכניות

אני רוצה לדעת שהעתיד שלי בידיים שלי. אין יותר תירוצים. אין יותר: "אכלו לי, שתו לי, ניהול הלקוח אשם, ולמשרד אין ביצים". מהיום הביצים בידיים שלי... והאמת, זו תחושה נפלאה. אז חזרתי למרפסת, תלשתי את הדף וכתבתי בקו ישר מתחת ל-"להיות מאושר" - "לפתוח משרד"

4 חודשים עברו מאז שפתחתי את הג'ינג'י, והיי! אני מאושר. מאוד. אני קם עם חיוך והולך לישון עם חיוך. בהתייחסות לטור הקודם גם גיליתי שאני איש עסקים די טוב, כי גם שם אני יצרתי פרדיגמה חלופית למה שהעולם קורא לו "איש עסקים טוב"  - זה נקרא "עסקים בשקיפות מלאה שמבוססים על כנות". ההבנה שאני אני לא שקרן טוב הובילה אותי למסקנה שאולי אני יכול להשתמש בזה לטובתי.  גם את זה אני עושה את זה בדרך שלי. זו הדרך היחידה שתוביל אותי ל"להיות מאושר". זה הדבר היחיד שחשוב בחיים, אחרת סתם עשיתי קעקוע.   בפרקים הבאים: תודה על התגובות החמות לטור הקודם. היו כאלו שדאגו לי... אז החדשות הטובות הן שמצאתי שותף. חבר נפש ואיש מקצוע מבריק. אתם מוזמנים לנחש מי הוא או לחכות לטור הבא.

עד אז, תהיו מאושרים.   

 *** הכותב קורן ווייס הוא איש קריאייטיב עם עבר של כ-12 שנים בענף במשרדים כגון גריי, פוגל, יהושע ומקאן. לאחרונה הקים משרד פרסום עצמאי בבעלותו תחת השם "הג'ינג'י"