מדווחים ובוכים: עם העיתונאים שמסקרים את ירושלים הסוערת

הם הראשונים להגיע לזירות פיגוע ונאלצים להתמודד עם מראות הזוועה וזעקות הפצועים. הם מגיעים אל ביתן של המשפחות השכולות רגע אחרי שנודע להן הגרוע מכול, ומתרוצצים מלוויה ללוויה. המטרה של כתבי החדשות היא לדווח, לסקר ולהעביר אל הקורא, הצופה או המאזין את ההתרחשויות באופן האותנטי והמידי ביותר, אבל בדרך משלמים העיתונאים עצמם מחיר אישי כבד.

בשנתיים האחרונות, המציאות הפכה קשה במיוחד עבור הכתבים המסקרים את גזרת ירושלים הסוערת, בין פיגועי דקירה לאירועים פליליים. לקראת ציון יובל לשחרור העיר, העיתונאי צביקה קליין ממוסף מוצש של מקור ראשון, החליט להפגיש 6 אנשי תקשורת ירושלמים, שחיים את העיר על שלל אתגריה, עם פסיכולוג קליני שמתמחה באירועי טראומה, כדי שיסייע להבין איך ממשיכים לתפקד בתוך סיר הלחץ המבעבע.

הקבוצה נפגשה בחצר ביתו הציורי של כתב הארץ לענייני ירושלים ניר חסון, בשכונת בית הכרם בעיר. החבורה מונה, מלבד חסון, את כתב ערוץ 10 יוסי אלי (שכתב בעבר במעריב ובוואלה), כתב וואלה משה שטיינמץ, שמאחוריו שנים של ניסיון בתקשורת הירושלמית המקומית, כתבת ynet וידיעות אחרונות יעל פרידסון (לשעבר כתבת מוצש), ואת הצעירים שבחבורה מבחינת זמן סיקור - כתב מקור ראשון ו־nrg 360 נטעאל בנדל וכתב חדשות 2 ירון אברהם. למשימה גייסנו את הפסיכולוג ומנחה הקבוצות הירושלמי רונן יעקובסון. קיווינו שהמפגש עם איש מקצוע יגרום לעיתונאים להיפתח ולחשוף יותר ממה שהיו עושים אולי בריאיון עיתונאי שגרתי.

יעקובסון מסביר לכתבים כי "נעשו מחקרים רבים על עיתונאים במקומות של לחץ. לגברים יש 10% סיכון לטראומה, ואילו לנשים 20% סיכון". פרידסון, האישה היחידה בפאנל, מחייכת. "העבודה שלכם לחוצה בהגדרה. בעוד אני ישבתי וחיכיתי לכם, נהניתי מהחצר ומהאוויר, אתם כולכם הייתם בטלפונים. מצד שני, ניכר שאתם אנשים שמחפשים את זה וצריכים את זה".

פרידסון: "כשאני מדליקה נרות שבת זה מדהים. קצת שקט אחרי שבוע ארוך. אבל לקראת מוצאי שבת, כשאני בהבדלה, זה כמו לחזור לצבא אחרי שסגרת 21 יום - אתה ישר נכנס ללחץ ולאדרנלין".

-עברתם אירועים לא פשוטים, לגמרי פוטנציאליים לטראומה. אשמח לשמוע מכל אחד מכם מאיפה ואיך הוא או היא התגלגלו להיות כתבים בירושלים. או שאשאל אחרת: למה לכם הצרה הזאת?
אברהם: "אם חשבתי שיש לי טראומה מפוליטיקאים, הבנתי שזה מתגמד לעומת מה שקורה בבירה. אולי עוד לא התרגלתי כמו אלה שמסקרים את ירושלים שנים, אבל היו כמה אירועים השנה שהשפיעו עליי מאוד. בגלל זה יש לי הרהורים על תחום הסיקור הירושלמי".
אברהם מציין שהוא שמח מאוד על כך שבערוץ 2 כמה כתבים "חולקים את הנטל" בסיקור הבירה, בניגוד לערוץ 10: "אני חושב שהשנתיים אחרונות בירושלים הן מעמסה גדולה מדי עבור כתפיים של איש אחד".

-מה המעמסה עליך?
"לי נורא קשה לסקר את הלוויות. זה נוגע לי בעצב רגשי ומאוד קשה לי. אני חוזר הביתה ושואל: 'למה אני צריך את זה? למה להכניס מרירות לחיי?"

-מה קשה בלוויות?
"יש כאלה שמתנתקים רגשית בסיקור אירוע, אבל פתאום בלוויה אתה לא יכול. אתה חייב להזדהות מבחינה רגשית, ולי אישית זה מאוד קשה. הלוויה של שיר חג'אג' שנהרגה בפיגוע בארמון הנציב גמרה אותי".

-למה דווקא היא?
"עם החיים שלה יותר הזדהיתי, זה הזכיר לי קצת את המשפחה שלי. המפגש שם נגע לי בעצב מאוד פגיע. האם ההשפעות הן ארוכות טווח? קשה לי לדעת, אני מעריך שיש ושיהיו. עם כל הצניעות, אין לי את המטען המנטלי שיש לאלה שמסקרים את המקום הרבה שנים".

ואכן, לרוב המשתתפים ניסיון ארוך יותר משל אברהם. יוסי אלי, עמיתו מערוץ 10, מסקר את התחום כבר עשור. חסון מסקר את העיר לסירוגין כבר 15 שנה.

חסון: "עבדתי בעיתון 'כל העיר' לפני 15 שנה, בתקופת הפיגועים של האינתיפאדה השנייה. לפני כמה חודשים עניתי על סקר במחקר שבודק פוסט־טראומה אצל עיתונאים - על כל השאלות עניתי 'כן'. שאלות כגון: 'האם היית עד לגופות של ילדים בפיגועים' - כל סעיף היה רלוונטי. סיקרתי את כל הפיגועים באוטובוסים בירושלים שהיו נוראיים. למשך כמה שנים הייתי כתב בדרום ואני זוכר שהיו פיגועים שבהם הרשויות - בניגוד להתנהלות בירושלים - לא ידעו מה נפל עליהן. שעות עד שהצליחו להתאפס על עצמן. הרי בירושלים רגילים תוך דקות לפנות את הזירה".

הכתבה המלאה תפורסם מחר במוסף מוצש של מקור ראשון