עובדי החינוכית על הכתף הקרה שקיבלו מהברנז'ה התקשורתית

עוד לפני שקם, וביתר שאת לאחר הקמתו, זוכה תאגיד השידור הציבורי כאן לחיבוק אוהב ומגונן של הברנז'ה העיתונאית. סולחים לו על ההבטחות שהכזיבו, על הליקויים, על בזבוז כספי הציבור ועל ניגודי עניינים. הכל נסלח. גם העובדה שהקמת התאגיד גזרה את סופה של רשות השידור ואת פיטוריהם של מאות מעובדיה.   הברנז'ה העיתונאית כמעט כולה - ובראשה כתבי התקשורת, העניקו לוועדת לנדס ואחריה לתאגיד השידור שירותי אתרוג מפנקים. הם הצניעו את ניגודי העניינים של רם לנדס - המפיק הפרטי שכבר גרף מיליונים מהתאגיד שאותו המליץ להקים, הם התעלמו מאי המוכנות של התאגיד לקראת הקמתו ומבזבוזי הכספים לאחר שהוקם ובעיקר - הברנז'ה כולה התעלמה מסגירתם של 2 כלי תקשורת חשובים.   אבל לא רק זה. בשבועות האחרונים יצאו חלק מכתבי התקשורת נגד עמיתיהם, עובדי החינוכית על שהם  מעזים להיאבק נגד סגירת התחנה והפיכתה לערוץ ילדים בתאגיד! בשבוע שעבר, למשל, צייץ כתב התקשורת של TheMarker, נתי טוקר ציוץ בטוויטר שבו התלונן על שהחינוכית הפיקה תשדירי רדיו בגל"צ, שבהם קראה שלא לסגור את החינוכית. "החינוכית, שהיא יחידה במשרד ממשלתי לוקחת את הכסף שלי ושלכם לקמפיין בגלי צה"ל נגד חוק להפסקת בזבוז הכספים ולשלב אותה בתאגיד. ובקיצור, משרד ממשלתי מעלה קמפיין נגד הכנסת. תודו שזה לא היה".   ובכן, היה גם היה. עד לפני חודש העסיק תאגיד השידור הציבורי הממשלתי את משרדו של הלוביסט בוריס קרסני, בריטיינר חודשי של 14 אלף שקלים, כדי לסכל כל ניסיון של הכנסת לשנות את חוק התאגיד ולמנוע, למשל, את פיצולו. גם התאגיד הוא גוף ממשלתי, גם הוא משתמש ב"כסף שלי ושלך" כדי להיאבק בהחלטות הכנסת, אבל שם זה כשר.   את המאבקים של התאגיד, שבקושי קם, מתארים כלי התקשורת האוהדים כמאבק למען חופש העיתונות, בעוד שאת מלחמת הקיום של החינוכית הם מתארים כמאבק למען שחיתות. רק לפני 4 שנים, בראיון אוהד עם מנכ"ל החינוכית דאז, אלדד קובלנץ, קשר אותו כתב עצמו כתרים לראשו של המנכ"ל ותיאר את החינוכית כמופת עיתונאי. "קובלנץ הצליח להפוך את החינוכית ליותר רלוונטית, עם לוח שידורים חדש וגידול בשיעור הצפייה שגורם למנהלים של ערוצי הילדים לכמה קמטי דאגה על פניהם".   אז מה קרה לאותה טלוויזיה חינוכית, ש"הצמיחה קמטי דאגה על פניהם של מנהלי ערוצי הילדים", שהפכה עכשיו לתחנה שמוטב לסגור אותה? לוח התכניות הרי לא השתנה, גם העובדים לא. רק שינוי אחד קרה - מנכ"ל החינוכית קובלנץ התמנה למנכ"ל התאגיד.   ואגב, לא מיותר לחזור לדברים שאמר מנכ"ל החינוכית קובלנץ באותו ראיון מלפני 4 שנים. "מה אמרת לוועדת לנדס (שדנה, האם לבטל את החינוכית ולמזג אותה לתוך התאגיד)?" שאל המראיין וקובלנץ השיב: "אמרתי שלמיטב ידיעתי, הפתרון הוא להשאיר את החינוכית עצמאית. אני חושב שיש יתרון שיהיה גוף אחד שיתעסק אך ורק בעולמות הנאיביים של הילדים".   לפני 4 שנים, אם כן, הטיף קובלנץ שלא לסגור את החינוכית ולשמר אותה כתחנה נפרדת, אבל היום, בכובעו החדש, הוא נאבק, בסיועה או בשתיקת של הברנז'ה, לסגור את החינוכית ולשלוח הביתה את 180 משפחות עובדיה.   את החינוכית אסור לסגור. על חטא סגירת רשות השידור והקמת התאגיד, אסור להוסיף את פשע סגירת החינוכית. תאגיד השידור, על יחסי העבודה העכורים, בזבוזי הכספים העצומים, הסמנכ"לים המתפטרים והתפוקה הדלה, לא יכול היום להוסיף על כתפיו עוד ערוץ ילדים במקום החינוכית. זאת תהיה גזירת מוות על הערוץ, שדורות של ילדים גדלו ויגדלו עליו.   ואת שתיקת העיתונאים על העוול הזה יהיה מקום לבדוק בעתיד.   כותבי הטור הם 3 יו"ר ועדי החינוכית לילך שזר גבאי, ראובן ניסים ושרון וינברג שפיגלר