לזכרה של ראומה אלדר// כל מילה שיצאה מפיה היתה מודפסת

שחקני תאטרון נוהגים לומר כי "למות על הבמה זה הסוף הכי טוב". על משפט זה חשבתי אתמול (יום ב') כשהתבשרתי על מותה של אגדת הרדיו ראומה אלדר ז"ל. אמנם, אלדר לא נפטרה במהלך שידור, אך היא החזירה את נשמתה לבורא בשבוע הכי ממלכתי שלנו, בו אנו מציינים את יום העצמאות.
 
אלדר גילמה באישיותה ומעל הכל בקריינות שלה, את הממלכתיות הישראלית על שלל רבדיה. ההקפדה הבלתי מתפשרת על השפה העברית, בשילוב טונציה נדירה, הפכו כל מהדורת חדשות בהגשתה לשיא הממלכתיות.
 
היא הכשירה במופתיות אנשי רדיו וטלוויזיה רבים ובהם חיים יבין, גדעון הוד (קורס קריינים 1954), עדנה פאר ועוד רבים וטובים,  תוך שהיא נוטעת בהם את קדושת פתיחת המיקרופון מחד והכבוד שהם חייבים לרכוש לאינטליגנציה של המאזין מאידך. הקריינים שעברו הכשרה תחת פיקודה סיפרו לי כי כל מילה שיצאה מפיה הייתה "מודפסת" תוך שהיא מנהלת מלחמת חורמה על הדיוק בשפה העברית. כך לדוגמה, היא נהגה להסביר בשפתה הציורית כי כשקר לנו אנחנו לא "קופים" אלא קופאים בדגש על ה-א' במילה. באותה רוח היא הסבירה בראיון למני פאר ז"ל כי היא מכירה כדורגל וכדוריד, אך מעולם היא לא שמעה על "כדוראף", ובאמצעות מילה זו היא חידדה את חוסר הדגש על האות ע' הנשמעת פעמים רבות כ-א' מהגייה לא נכונה.

 הראיון של ראומה אלדר ז"ל בסיבה למסיבה עם מני פאר ז"ל
 
האופי החינוכי של אלדר בא לידי ביטוי לא רק בבית , קרי-מול קרייני קול ישראל, אלא גם כלפי חוץ - מול ציבור המאזינים. בסוף שנות ה-60 (לאחר תקופה ארוכה באולפני הרדיו בירושלים), היא עברה למערכת קול ישראל בתל אביב והחלה לעסוק בשלל נושאי חינוך ותרבות בדגש על העשרת המאזינים. זכורים לטובה פינות הלשון העברית, פינות הספרים והשירה, ומעל הכל רצועת "השכלה ודעת לכל" שהייתה גרסת 'האוניברסיטה המשודרת' (תכנית גל"צ הוותיקה) של קול ישראל. המאזינים הוותיקים ודאי זוכרים כי הרצועה ששודרה בשיתוף האוניברסיטה הפתוחה (בדגש על ה"חית הגרונית" כפי שהטיבה להגות אלדר) נפתחה ביצירת "האביב" (מתוך "ארבע העונות") של ויוואלדי שהעניקה נופך איכותי לתכני הרצועה, שאף זיכו את אלדר בפרס מנהל הרדיו. זכורים לטובה שיעורי הערבית ששודרו ברצועה זו (ברשת א' המיתולוגית) שפתחו צהר בהושטת יד חמה הן לשפה והן לתרבות. כמו כן, זכורים לטובה השיחות המאלפות של "מומחי האוניברסיטה הפתוחה" בתחומים שונים שהוסיפו בינה משובחת למאזינים.
 
ב-1986, כשחגג קול ישראל 50 שנה, חזרו קרייני החדשות הוותיקים, ובהם ראומה אלדר, לקרוא את מהדורות סוף השבוע. המפגש בין "שבת המלכה" לבין מלכת הקרייניות של הרדיו, הותיר תמיד שובל של קדושה רדיופונית באזני המאזינים.
 
על אף התדמית הרצינית וחמורת הסבר של אלדר, היא התברכה בחוש הומור ואף בכישרון שירה. היא נחשבת כמספרת סיפורים נפלאה וקולה המלטף ליווה תכניות ילדים רבות ששודרו ברדיו בתחילת דרכו. קולה ליווה גם את שירות "השעון הדובר" והיה אצל רבים הקול הראשון ששמעו בבוקר - עת הזמינו שרות השכמה טלפוני. לאחר צאתה לגמלאות, תרמה רבות גם לעיוורים והקליטה עבורם סיפורים שהיו בגדר הצגה של כוכבת אחת.
אלדר שייכת למשפחה רדיופונית איכותית וענפה. אחיה משה חובב ז"ל, גדול קרייני הרדיו בכל הזמנים, ולימים מנהל קול ישראל, ורעייתו דרורה בן אב"י ז"ל ששימשה כמנהלת התכניות המיתולגית של הגל הקל, פעלו בתקופה בה הרדיו היה הרבה מעבר למדורת השבט. רדיו בו דלקה "אש התמיד".
 
חובב זכור כמי שקריין את מהדורות החדשות של שש ושבע בערב בלילות שבת. קריינותו בעלת הגוון החגיגי, סימלה לרבים את המעבר מחול לקודש והייתה בגדר עונג שבת ממשי. עד היום לא קמו מתחרים לאחים לבית 'מחבוב' (לימים חובב) - משה וראומה. משה חובב מונצח עד היום בפתיחת שידורי הרדיו עם קריאת "שמע ישראל", וטוב יעשו קברניטי השידור הציבורי אם ימצאו את הדרך להנצחת אחותו ראומה, שהייתה אות, מודל ומופת לרדיו שהוא הרבה מעבר למדיום הבוקעים ממנו קולות. יהי זכרה ברוך.
 
תומר סגיס הוא עורך ומגיש 'הכל זהב' - תכנית הנוסטלגיה הישראלית והזמר העברי של רדיו תל אביב 102FM המשודרת גם ברדיו חיפה וברדיו גלי ישראל. סגיס היה פרשן ומבקר הרדיו של מעריב בשנים 1998-2004