פורנוגרפיה של פיגוע: כשהתקשורת מנסה לבלום את התבוסה לרשתות

איש כוחות הביטחון במהלך סריקות, חדשות 12 צמודים (צילום באדיבות ישי ירושלמי, אתר בחדרי חרדים)

המיקרופון נשלח לפרצופו של הלוחם בדיוק כשהוא בין כוונות לעבר כניסה של דירה. באמצע אירוע ביטחוני, כשיש מחבל ברחן עם נשק, אל הלוחמים בשטח נורות צרורות של שאלות. ואנחנו בבית - פעורי פה. 

בחמישי בערב עברנו עוד שלב בדברי הימים של תפקוד התקשורת הישראלית בימי לחימה. בשנות ה-90 היו אלה תמונות התקריב של נהג האוטובוס צלאח עובדיה ז"ל שנהרג בפיגוע ברחוב דיזנגוף ב-1994, בהמשך סיקור ההודעה לבני משפחות ההרוגים (עם המקרה המהדהד של נפילתו בתאונת אימונים של הטייס אסף רמון ז"ל), וכעת המרדף של התקשורת אחרי לוחמים במהלך פעילות מבצעית בליבה של עיר.
.

שער ידיעות אחרונות מהפיגוע בקו 5 ב-1994. גופת הנהג מטושטשת כאן, אבל במקור היא הופיעה במלואה 
.
העיתונאים צריכים לבדוק את עצמם מדי יום ביומו, האם פעלו כנדרש, האם עברו על חוקי האתיקה, האם בכלל פעלו בניגוד לצו מצפונם? האם צריך לרגע לעצור ולחשב מסלול מחדש?

כן, פיגוע ברחוב הומה אדם כמו דיזנגוף של חמישי בערב, כשהאירוע מתגלגל ולא מסתיים, שואב אליו את התקשורת באופן טבעי ולא מפתיע. טבעי שהכתב ירוץ לכיוון הירי - הרי הסקרנות העיתונאית שלו מחייבת אותו לכך. קבוצת שוטרים רצה לכיוון מסוים - טבעי שהוא ירוץ אחריהם. אבל רגע אחי, לעלות אחריהם בחדר המדרגות כשהלוחמים שלופי נשק עם כדור בקנה? לתקוע להם מיקרופון כשהם צריכים להיות מרוכזים במחבל שעשוי לזנק לעברם בירי בעוד רגע?

האם התחרות בין גופי התקשורת השונים הולידה את המראות שראינו בחמישי בלילה? פעם בטוח שכן, היום פחות. התחרות היא בכלל בזירה שלתקשורת המסורתית אין יכולת להתמודד איתה - הרשתות החברתיות. בדיזנגוף של חמישי ב-21:17, היו אלפי אנשים. חלקם ישבו בבתי הקפה ובבארים, אחרים התהלכו לאורכו של הרחוב הארוך הזה שהמציא את עצמו מחדש בשנים האחרונות. מזג האוויר היה נעים, סוף השבוע בפתח, זמן לנקות את הראש. עם השמע הירי, מאות החלו לברוח לכל הכיוונים כדי לא להיפגע. אבל לא מעטים גם שלפו - אחרי שעיכלו את מה שקרה - את הסמארטפונים שלהם והחלו לצלם. הודעות החלו לרוץ בפייסבוק, טוויטר ואינסטגרם, כמו גם בוואטסאפ. חלק מהמידע היה אישי - "אנחנו בסדר", אחרים העלו תמונות מהרחוב והבהלה שאחזה בו. אבל גם הדיסאינפורמציה חגגה, שלא לדבר על כמויות הפייק-ניוז, על מיקום המחבל, אחד או יותר מחבלים.

במערכות נחשפים לכל בליל המידע הזה ברשתות. מיד נשלפים קטעי וידאו ותמונות ומשולבים בעדכונים השוטפים. לאחרונה ההיסטריה הזו בסיקור אירועים גדולים ויוצאי דופן, הפילה בכמה מקרים מערכות עם פייק-ניוז. בשטח הכתבים נדרשים למצוא זוויות נוספות לאירוע המתגלגל, להמציא עוד נפח לאולפן הפתוח, להביא עוד צבע, כאן ועכשיו. העורכים דורשים חומרים עכשיו!!!

למה? כי הכל כבר ברשתות החברתיות: צילומים מהאירוע, הבריחה של המבלים, הריצה של כוחות הביטחון, שמות ההרוגים, הדם, הזכוכיות המנופצות, האימה, הבהלה. הסכר נפרץ, חייבים את החומרים אצלנו.

לאחר הביקורת בשנות ה-90, קיבלו כלי התקשורת החלטה לא לפרסם תמונות הרוגים. בהמשך החליטו לא להמתין ליד ביתה של משפחה שאחד מבני ביתה נפגע באירוע ביטחוני, כדי שהם לא יגלו זאת כך. ועכשיו? הרשות השנייה התכנסה בבהילות ביום שישי בצהריים, אחרי שקיבלה נו-נו-נו משר התקשורת יועז הנדל (שלא ברורה סמכותו בנושאי אתיקה), כדי לגבש נהלים לאירועים מסוג זה. בחדשות 12 ו-13 כבר הצהירו כי הם בהליכי הפקת לקחים. גורמים בכאן 11 אומרים אף הם כי הם בוחנים עצמם אחרי אירועים בסדר גודל שכזה.

אז טוב אם התקשורת באמת תבדוק את התנהלותה בחמישי בערב, הערוצים יציגו את מסקנותיהם לרשות השנייה ויצהירו כי הם מתכוונים ליישם את הדרוש תיקון, גם מתוך הידיעה שלעולם התקשורת תפגר אחרי הרשתות החברתיות, רק שהיא תצטרך לדעת לגלות בגרות ואחריות. ולא, לא ירחק היום שהפוליטיקאים יתחילו לבחוש בסוגיה הזו, ואולי לחשוב אפילו על חקיקה. הנדל הוא רק הסנונית הראשונה.