החיבוק הממית – על ביחד ולחוד בנישואין

הביולוגיה מגדירה סימביוזה, כמצב בו שני אורגניזמים אינם מסוגלים לשרוד זה ללא זה.
אהבה, אהבה רומנטית יכולה להחוות באופן דומה. אוהבים סימביוטיים חווים מיזוג פסיכולוגי, ולעיתים נראים שאינם זקוקים לאיש ולדבר זולתם הם. הרגשות הללו , המשיכה החזקה שיש לאוהבים זה לזו, נורמליים ורצויים באהבה הרומנטית שעשויה לבטא את הצורך בשימור הזוגיות ובהתרבות.

לאחר תקופה של רומנטיקה והתאהבות, פעמים אחרי כמה שנות נישואין,  הקשר הזוגי, הרומנטי מתחיל להידלדל עם ירידת התשוקה. זוגות רבים אינם מסוגלים לשאת את הירידה הבלתי נמנעת בתשוקה ובהעדר המשיכה הרומנטית, ורבים נפרדים כאשר בועת ההתאהבות והרומנטיקה מתנפצות.

ומדוע ההתאהבות והרומנטיקה מסתיימות?
כיון, שבמשך תהליך ההתבגרות״ של הזוג, עולה גם השונות ביניהם. התחושה שאנו דומים בצרכים, בחשקים, בנטיות ולא זקוקים לדבר מחוץ לעצמנו אט אט מתפוגגת.
מסתבר לכל אחד מבני הזוג שלאחר יש צרכים נוספים מחוץ לבועת ה״ביחד״. השונות מתחילה לבצבץ ואפילו הזרות בהיבטים מסוימים.  או אז מתחיל תהליך כואב של תחושת ההיפרדות, המלווה באבל ובאכזבה מרה מהפרטנר, שהתגלה אחר מאיך שנתפס בתחילת הקשר. במקביל, עולה הכמיהה להשיג מחדש את האיחוד הסימביוטי.

ישנם זוגות, שמתוך פחד הנפרדות, נאחזים בקשר הסימביוטי. ברם, הזמן והנסיבות יכריעו. הזוג יעבור טלטלה קשה כאשר אחד מהם ירצה להתפתח באופן אינדיבידואלי או ייוולד ילד אשר יסיים את המיזוג הסימביוטי.

התשוקה הרומנטית, המרגשת והממכרת, דומה בחוויה הרגשית לתקשורת האקסטטית של התינוק עם אמו, המאופיינת בקשר עין, חיוכים ומגע אינטנסיבי פיסי ורגשי. ילד שנחסכה ממנו חוויה אימהית שכזו,  עלול להישאר עם כמיהה אינסופית לאהבה שתפצה ״ותחזיר״ את שלא קיבל מעולם.  לכן, בהתבגרותו וכאשר יתפתח לתוך מערכת אהבה רומנטית ויתאהב , יש אפשרות שלא ירצה/יהיה מסוגל או יסכים לוותר על החוויה הסימביוטית בהתאהבות, כי זו מהווה מעין פיצוי לחסר שלו. 

אם כן, מה נותר מהאהבה והתשוקה הגדולה לאחר כמה שנים של זוגיות?
או נשאל, אל מה אפשר לייחל אחרי שהאהבה הרומנטית מתפוגגת?

ההתפתחות של  תהליך הנישואין/קשר זוגי מתמשך, כאשר הסימביוזה מתחילה להתפוגג דומה במקצת לתהליך שעובר המתבגר. הרי הנער/נערה הצעירים המתחילים לחפש את מקומם בעולם, מתחילים להתרחק מאימא ומאבא, מנסים למצוא את ייחודם וקולם בעולם. הם מבקשים נפרדות ממשפחת המוצא והכרה מצד ההורים בעמדה החדשה שלהם כאדם ניפרד, ייחודי ובעל רצונות וצרכים משלו.
קשר זוגי בוגר, מאופיין ביכולתם של בני הזוג להכיר באחרות השני. ההכרה באחרות קשורה ביכולת לשאת את תחושת הלבד. היכולת לשאת את הלבד בתוך הקשר מביאה לידי ויתור על הפנטזיה הראשונית לענות באופן מושלם זה על צרכי זו, ובמקומם עולים רגשות של אמפתיה וחיבה כלפי האחר. הקונפליקטים, המלחמות שאיימו על ניתוק הסימביוזה מתחילים להחוות כנורמליים וניתנים לפתרון באמצעות השיח.
אם תהליך ההתבגרות הבריא מלווה בהכרה כואבת, שההורים אינם הדמויות הנערצות בלעדית, כלומר יש הכרה בדה  ולואציה מסוימת של ההורה המאפשרת למתבגר להתחיל בבניית העצמי האינדיבידואלי שלו, כאשר בזמן מסוים יפתח קשר בריא ואיתן יותר עם דמות ההורה, הרי, גם ההכרה בתהליך הנישואין / קשר זוגי מתמשך, מלווה בפרידה מהסימביוזה, השקעה ביצירתיות באופן נפרד והכרה מחודשת בזוגיות בריאה ובשלה יותר.
ברם, אם אחד או שני בני הזוג אינם יכולים/מסוגלים לוותר על תחושת הסימביוזה, להיפרד ממנה למען קשר בוגר יותר - תעלה תחושה של אכזבה וכאב גדול על השינוי שחל אצל בן/בת הזוג, על החוסר באהבה, ברומנטיקה ובמותאמות מלאה שפעם הרגישו יחד.
זהו השיח הזוגי הנפוץ לזוגות ״ותיקים״, המגיעים לטיפול זוגי.
בני הזוג מגיעים כועסים, מאוכזבים וכואבים את השינוי שחל אצל בן/בת הזוג. הם מביעים אך ורק תחושות של תסכול וחוסר ואף העדר מוחלט של רגשות אהבה ותשוקה.
בתהליך המשותף, שהינו כעין תהליך ״התבגרות״ זוגי, יכולים להתרחש שני תסריטים בקשר.
האחד, הזוג בעזרת המטפל יוכל לחוות את ההכרה הכואבת, שהקשר הסימביוטי אינו קיים עוד, האחר הוא אדם נפרד, הוא/היא אינה הדמות המושלמת שציירו אותה לפני שנים, אך, יחד עם זאת הם יתחילו להכיר דמות בוגרת, בשלה ומעניינת ואולי יותר מזו שהכירו לפני שנים. או אז, עשויה להתרחש  התאהבות ״חדשה״ בדמות, מעין התחדשות אינטימית של הזוגיות,  יצירתית עשירה ומתגמלת יותר מזו שהגיעו עמה לטיפול.
ברם, אם אחד מבני הזוג, או השניים, לא יסכימו לוותר על הפנטזיה למושלמות הקשר, לחזרה לסימביוזה, הם עלולים להגיע לתחושת החיבוק הממית, גוויעתה של הזוגיות.

לפרטים נוספים בקרו באתר  iris-zugiut.co.il