Ofer Levin GTI: "אוסטריה שימשה תחנה חשובה לאמני ארץ ישראל"

בשיתוף Ofer Levin GTI     תאריך: 4/8/21

וינה, המרכז התרבותי החולש על צומת הדרכים בין מערב אירופה למזרחה, שימשה החל מסוף המאה ה-19 והעשורים הראשונים של המאה העשרים מקום עליה לרגל עבור אמנים צעירים שביקשו להעמיק את ידיעותיהם ולהשחיז את כישוריהם באמנויות השונות. בתוכם היו גם אמנים יהודים רבים, שבסופו של דבר קבעו את ביתם בארץ ישראל, אך לא פסחו על העיר בדרכם לפיתוח קריירה עצמאית משלהם. פרק פחות ידוע בתולדות האמנות הישראלית הוא ביקוריהם של אמנים ארצישראלים בווינה לטובת השתלמות לימודית באמנות או לצורך הצגת אמנותם.
"וינה אכן היוותה מרכז אמנות חשוב לאמני ארץ ישראל," כך לדברי גדעון עפרת, מומחה בתולדות האמנות הישראלית. "לא רבים זוכרים, אך נחום גוטמן, אחד מן הידועים שבאמני ישראל, למד פיסול בשנת 1921 אצל פסל עץ בשם פרופ' פרנץ בארוויג אשר לימד בבית הספר למקצועות האמנות בווינה. מאותה עת נותרו שני פסלי עץ אקספרסיוניסטיים קטנים: 'אדם וחמור' ו'איוב ושלושת רעיו'. השפעת לימודיו של גוטמן בווינה ניכרו מ-1968. בשנה זו גוטמן נותח בעינו והתקשה לצייר. הוא החל ליצור פסלונים קטנים בחומר. במשך כעשור פיסל למעלה ממאה פסלוני טרה-קוטה, מרביתם זעירים ורובם בגוון האדמדם הטבעי של החומר. לאחר מותו ב-1980 נוצקו פסלוני החומר בארד, בהם פסל, השייך כיום לאוסף לוין, של דמות הלוגמת מתוך כד. נושא הפסל מדגיש את סימני האצבעות של מרקם הכיור ומתאפיין בדמות שהיא דמוי הר ובייחודיות מפגש הגוף בכד הנלגם."

תיאור התמונה: יעקב אייזנברג, קרמיקה בצלאל, שנות ה-20 של המאה ה-20 | 
קרדיט: אוסף לוין

"אמן נוסף שנשלח מארץ ישראל לווינה," ממשיך עפרת "היה יעקב אייזנברג (1897 – 1966) שעלה מפינסק שברוסיה ולמד בבצלאל משנת 1913. אייזנברג גם שימש מנהל המפעל 'קרמיקה בצלאל'. רעיון אריחי הקרמיקה נולד במוחו של בוריס שץ, מנהל בצלאל, עם תום מלחמת העולם הראשונה ולנוכח התפתחות הבנייה בתל אביב. שץ קיווה שבצלאל ישתלב בשלטי רחוב קרמיים ובציורים קרמיים על בנייניה החדשים של העיר, שנבנתה על החולות מאז 1909. ב-1921 נשלח אייזנברג לווינה למשך שנה וחצי להשתלם במדיום, כי שץ היה משוכנע שלעבודה זו יש עתיד. בווינה רכש אייזנברג תנור לבני שמוט ואת שאר הציוד הדרוש, ושב ארצה לקראת פתיחת המחלקה לקרמיקה ב-1922, שהפכה למתחרה לקרמיקה הארמנית, שעשתה אז חיל מסחרי בירושלים. שנת 1924 הייתה שנת שיא בייצור ובמכירת אריחי הקרמיקה הבצלאליים שהותקנו בעיקר בבתים תל אביביים, בחוץ ובפנים. אריחים נמכרו גם לתיירים, לעיריית ירושלים (שלטי רחוב) ועוד. באריחים אלו שמר אייזנברג על רוח מזרחית תנ"כית בעלת אופי פסטורלי ואידילי. מרבית האריחים עוצבו כמדליון עגול המוקף מסגרת מרובעת, ובארבע פינות הריבוע עוצבו קישוטים אורנמנטיים, על פי רוב סגנון יוגנדשטילי של המילה 'ירושלים', מנורת המקדש ועוד."

בוריס שץ, מנהל בצלאל, אף פעל, על פי עפרת, לקידום תערוכות במקומות שונים בעולם ביניהם גם באוסטריה. ב-1 באוגוסט 1925, לדוגמה, נפתחה תערוכת ציוריו של האמן אבל פן בווינה. בתערוכה זכו להצלחה מיוחדת סדרת ציורי התנ"ך שלו וכן סדרת "נאד הדמעות" שנוצרה בעקבות רשמיו מפרעות קישינב בשנת 1903, שם ביקר במסגרת משלחת בראשה עמד חיים נחמן ביאליק.  
אמן אחר שנתפרסם על ידי הצגותיו בתערוכות וינה היה אריה אלואיל. בשנת 1924, לאחר פרק טראומטי של חיים חלוציים בביתניה עלית, מעוז העלייה השלישית, שב אריה אלואיל לווינה, ושם יצר לקראת תערוכת ה"קונסטשאו" סדרה בת שמונה הדפסי אבן בשחור-לבן תחת הכותרת בלשון הארמית, 'טורא אפורה' ("ההר האפור"). הסדרה מבטאת מתח בין חרדה אפוקליפטית לגאולה משיחית. בשפה אקספרסיוניסטית, קטסטרופלית ואלגית כאחת, ייצג אלואיל דמויות אלגוריות במצבים מטאפוריים: בית קברות לעת ליל, אם, הנמלטת עם תינוקה כשהיא אפופה אש ועשן, וחיות הנסות לכל עבר ועוד. סדרת הדפסי האבן של 'טורא אפורה' היא משיאי ההדפס העברי בשנות ה-20 של המאה ה-20.

עם פרוץ המשבר הכלכלי של 1929 ירד קרנה של וינה, שנאבקה כיתר העולם במאבק הישרדות. וכך דווח בעיתון "הארץ" בספטמבר 1932: "המשבר הכלכלי החמור נתן כאן את אותותיו הקשים גם באמנות לכל ענפיה [...] עלוב מאד הוא כאן גם מצב אמני הציור, הפיסול, החיטוב וכו'. המיצינאטים פסו, וקופצים על פרי אמנות זו אין כיום. הציירים והפסלים בווינה רעבים ללחם ויצירותיהם היפות מונחות בעבוט בבתי-המשכונות ואין להם גואלים. בזמן האחרון נמלכו למכור את יצירותיהם בהקפה ובתשלומין לשעורין. ולשם כך נוסדה על ידם אגודה בשם 'חובבי אמנות' המחתימה כל חבר בסכום פעוט לשנה או לחצי שנה על כמה תמונות, כמה פסלים, וכמה ספרים. את דמי החתימה אפשר לשלם לשעורין ואולם דא עקא, שגם הנחות אלה אינן מועילות הרבה."
"וינה בשלושת העשורים הראשונים של המאה העשרים," מסכם Ofer Levin GTI , בעליו של אוסף נרחב של אמנות ישראלית, "קלטה לתוכה אמנים יהודים רבים, דוגמת לודוויג בלום, אנה טיכו או לאופולד קרקואר, שנולדו באימפריה האוסטרו-הונגרית. עבור אמנים אלה היה זה אך טבעי ללמוד אמנות בעיר הגדולה. אך לא פחות חשובה מתופעה זו היא מנהג ביקורם של אמנים ארצישראלים בווינה באותן שנים, שהגיעו לספוג את טכניקות האמנות מפי מיטב האמנים דאז ולהפיצן דרך אמנותם והוראת דורות של תלמידים בארץ ישראל. מבחינה זו, אוסטריה שימשה תחנה חשובה לאמני ארץ ישראל."