הריבית השלילית כבר כאן - אג״ח ממשלתי לשנתיים בתשואה שלילית; אג"ח ל-9 שנים בתשואה של 0.7%

ביולי האחרון היינו עדים לתקדים בגזרת המק״מים (מלווה קצר מועד - מעין אגרת חוב ממשלתית לתקופה של שנה) כשהתשואה על חלקם ירדה מתחת לאפס. ב-23.7, מק״מ 111 נסחר בשער של 100.01 במחזור של עשרות מיליוני שקלים. בנק ישראל פודה מק״מ בתאריך הפדיון במחיר קבוע של 100 שקל. כלומר, על כל עשרה מיליון שקלים ששמו המשקיעים הם ״שרפו״ 100 אלף שקל. זה הלך והחמיר. משקיעים קונים מק"מ ומפסידים - 0.05%, 0.1%. מי המשוגעים שעושים את זה? מסתבר שרבים וטובים. למה ה עושים את זה? כי אין איפה לשים את הכסף. שורה תחתונה - הריבית השלילית כבר כאן.  

אנדרו אביר, המשנה לנגיד בנק ישראל, חשף עם ההודעה על תכנית רכישת הדולרים ל-2021, שבבנק מתקיימים דיונים גם על הורדת הריבית במשק לאזור השלילי, בדומה לריבית בשוויץ ובדנמרק. בזמן שהדבר נשקל רק כאופציה, המק"מים כבר מזמן בריבית שלילית וגם אגרות החוב הממשלתיות. הריביות על חלק מאגרות החוב הממשלתי הגיעו מזמן לטריטוריה השלילית, בין היתר על רקע ההרחבה הכמותית שמבצע בנק ישראל. כך למשל, אגרות חוב לטווח הקצר נסחרות בריבית שלילית מובהקת ואגרות חוב במח"מ ארוך יותר מתנדנדות בין ריבית שלילית-אפסית-שולית. במקרים רבים המס על הריבית הנקובה מוריד את התשואה לטריטוריה שלילית. בשורה התחתונה - משקיעים באג"ח ממשלתי שקלי עד 2-3 שנים, אין לכם תשואה. משקיעים באג"ח ל-9 שנים - התשואה שלכם תהיה 0.7% - כמעט כלום. זו הסיבה ששוקי המניות עולים. פשוט, אין מה לעשות בכסף.

המשמעות של ריבית שלילית היא שאם הלוותם למדינה נניח 10,000 שקל, אתם תקבלו בעוד שנה פחות. לא סביר, אבל זו עובדה. בסדרה 0122 לפדיון בעוד כשנה עמדה התשואה על מינוס 1.5%, בסדרה 0323 לפדיון בעוד כשנתיים היא הגיעה למינוס 0.7% קלות (אחרי עליות), ואילו בסדרה 1026 במח״מ של 5 שנים היא ירדה למינוס 0.45%. מנגד, בטריטוריה החיובית גם למח״מ יותר ארוכים אפשר לראות עד כמה נמוכות התשואות: מי שירכוש אג״ח מסדרה 0537 לפדיון בעוד 14 שנה יקבל תשואה של 1.24% בלבד, ומי שיחזיק באג״ח מסדרה 0347 לפדיון בעוד 18 שנה יקבל מדי שנה תשואה של 1.4% על ההשקעה.

באוקטובר הודיעה הוועדה המוניטרית על הרחבת התכנית לרכישת אג״ח ממשלתיות ב-35 מיליארד שקל. המהלך, המכונה הרחבה כמותית ושקול להדפסת כסף (הבנק המרכזי רוכש את אגרות החוב שהוא עצמו מנפיק) יוצר ביקושים - מצד הבנק - שמעלים את מחיר האג״ח ומורידים את התשואה עליו. כלומר, הביקושים מאותתים שמדובר בנייר ערך בטוח יחסית, על כן הריבית מגלמת סיכון מופחת, והמחיר בהתאם.

צעד זה נועד בין השאר להקל על גיוס החוב של חברות, שכן הוא מוריד את מרווח הריבית בין זו באג״ח של המדינה (שהיא הלווה היציב ביותר) לבין זו של האג״ח הקונצרניות שמנפיקות החברות. לשם מטרה זו הוחלט גם ע״ בנק ישראל לרכוש בעצמו אג״ח קונצרניות, גם כאן לפי אותו היגיון של הגדלת הביקושים והנמכת הריביות, קרי שיפור תנאי גיוס החוב. אלא שהדבר היה שנוי במחלוקת לאור העובדה שחברות רבות הצליחו לגייס בשוק בלא כל בעיה עוד לפני ההכרזה הזאת.

על פניו, הביקושים לסדרות אג״ח ממשלתיות בריבית שלילית מלמדים על כך שהרוכשים מחפשים מקלט בטוח לשים בו את הכסף עד למועד הפדיון (כאמור, עד שלוש שנים לערך במקרה הזה), ומעדיפים לקבל בחזרה סכום הנמוך מזה שהשקיעו, על פני האפשרות שישימו אותו באג״ח קונצרני בריבית חיובית ואולי לא יראו את הכסף לעולם. אלא שהמהלכים של בנק ישראל, מהטעמים שהוסברו כאן, משבשים מעט את התמונה וקשה להכריע האם זהו אכן המצב.