השכר דורך במקום מאז שנת 2000, הישראלי מרוויח 75% מעמיתו ב-OECD

כאשר בוחנים את האופן שבו השכר הריאלי הממוצע למשרת שכיר התפתח בישראל בעשורים האחרונים, מוצאים כי רמתו כיום דומה לרמתו בתחילת העשור הקודם, כך קובעת סקירת בנושא התפתחות השכר בישראל בשני העשורים האחרונים. ממצא זה זוכה להבלטה בדיון הציבורי על המגמות במשק הישראלי, ולעתים מייחסים אותו לשינויים מבניים שהקטינו את כוח המיקוח של העובדים. אולם הנתונים המוצגים להלן מלמדים כי בעשור האחרון קשה לזהות בשכר התמתנות משמעותית ובלתי מוסברת.

תוואי השכר מתחילת העשור הקודם מלמד כי התשובה לשאלה בכמה עלה השכר מושפעת משמעותית מהנקודה שבוחרים להשוות אליה - לשם המחשה, משנת 2001 עד 2013 השכר ירד, אולם משנת 2003 הוא דווקא נמצא במגמת עלייה, וזו דומה להתפתחות השכר גם בטווח הארוך יותר. בולטת עלייתו המהירה של השכר במחצית השנייה של שנות התשעים, ובפרט העלייה החדה בשנים 2000 ו-2001. התפתחות זו החלה בהסכמי השכר הנרחבים שנחתמו במגזר הציבורי, המשיכה כתוצאה מתגובה חזקה של השכר במגזר העסקי ומירידה בלתי צפויה בקצב האינפלציה, והגיעה לשיאה ב-2001, שנה שחלה בה תפנית חדה בצמיחה ובקצב עליית המחירים. כלומר השכר אמנם דורך במקום מתחילת העשור הקודם, אך קיפאון זה הגיע לאחר גידול מהיר מאוד בשנים הקודמות.

פער התוצר ב-1996 היה דומה לפער ב-2013
בכדי לבחון את התפתחות השכר בצורה מדויקת יותר – כלומר מעבר למחזורי העסקים או רעשים קצרי טווח אחרים – מסבירים בבנק ישראל כי רצוי לבחור שתי נקודות זמן שבהן פער התוצר היה דומה. לפי אומדנים מקובלים, פער התוצר ב-1996 היה דומה לפער ב-2013. משנת 1996 השכר הריאלי גדל בקצב ממוצע של 0.8% לשנה.

בבנק ישראל טוענים כי על מנת שהגידול בשכר יהיה בר-קיימא, צריך להתלוות לו גידול בפריון העבודה; אחרת כדאיות ההעסקה תפחת לאורך זמן וכושר התחרות של המשק ייפגע. לכן מקובל לבחון את התפתחות השכר לפי מידת עלייתו ביחס למדד מקובל לפריון – התוצר לעובד, כלומר היחס בין התוצר במגזר העסקי למספר העובדים במגזר העסקי.

מהבדיקה עולה כי התוצר לעובד גדל מ-1990 בקצב יציב למדי, של כ-1% לשנה. מתברר גם כי השכר גדל במידה חריגה – כלומר מעבר לתוצר לעובד – מ-1998 עד 2001, ועד 2003 הוא חזר במהירות לממוצע ארוך הטווח. הקשר בין מחזור העסקים ליחס השכר לפריון משתקף גם בתנודה נוספת, אם כי מתונה וקצרה יותר, של עליית היחס ואז ירידתו בשנים 2006 עד 2009. מאז היחס בין השכר לפריון יציב למדי ונע סביב הממוצע ארוך הטווח.

ישראל מול ה-OECD
בנק ישראל בחן את התפתחות השכר בישראל בהשוואה למדינות המפותחות (ממוצע של 19 חברות ב-OECD שלגביהן יש נתונים בני השוואה), וגילה תמונה דומה לזו שמתקבלת מההשוואה ההיסטורית של הנתונים המקומיים: השכר בישראל עלה במהירות מסוף שנות התשעים ועד 2001, ולאחר מכן התכנס בחזרה לקו המגמה של המדינות האחרות. לאורך התקופה כולה עלה השכר בישראל בשיעור דומה לשיעור במדינות האחרות.

לפי הבדיקה, הנתונים מבליטים את ההבדל בין ישראל לשאר המדינות מבחינת תגובתו של השכר למשבר הפיננסי העולמי: בישראל השכר ירד, בשעה שבמדינות האחרות הוא המשיך לעלות ב-2008 ורק אז התייצב. השכר בישראל מתאפיין בגמישות גבוהה יחסית לשאר המדינות, ונראה כי גמישות זו תרמה לכך שהתגובה של התעסוקה המקומית למשבר הייתה מתונה וקצרה יותר.

בהשוואה ליתר מדינות ה-OECD, רמת השכר בישראל תואמת את פריון העבודה: הפריון הממוצע לשעת עבודה בישראל עמד ב-2012 על 73.4% מהממוצע ב-OECD, והשכר הממוצע לשעה עמד על 74.7% מהממוצע (בהתחשב בכוח הקנייה PPP).

בבנק ישראל מסבירים כי המגמות שהוצגו לעיל מתייחסות לשכר הברוטו. אולם שכר הנטו הממוצע גדל בעשורים האחרונים יותר מהשכר ברוטו, בשל הפחתות בשיעורי מס ההכנסה. משנת 1996 השכר נטו למשרת שכיר גדל בקצב שנתי של 1.2%, בשעה שהשכר ברוטו גדל ב-0.8%; משנת 2001 השכר נטו גדל ב-0.7% לשנה, והשכר ברוטו ב-0.2%-; ומשנת 2003 השכר נטו גדל ב-1.7% והשכר ברוטו ב-0.7%. כלומר הפחתת המס על השכר אפשרה להעלות את שכר העובדים, ולמתן את לחצי השכר מצדם, בלי להגדיל את הוצאות השכר של המעסיק.

שני תהליכים שהגדילו את התמורה לעבודה ואת עלות העבודה
עוד טוענת הסקירה כי בנוסף להפחתות המס התרחשו לאחרונה במשק שני תהליכים שהגדילו את התמורה לעבודה ואת עלות העבודה, אך הם אינם משתקפים ישירות בשכר הריאלי למשרת שכיר, כפי שהוא נמדד:

1. הנהגת מענק עבודה (מס הכנסה שלילי): הכללת המענק בחישוב השכר הממוצע למשרת שכיר הייתה מגדילה את השכר בשנת 2012 ב-0.2%—0.3%.
2. הנהגת חובת הפרשה לפנסיה: משנת 2008 חייבים כל מועסק ומעסיק בישראל להפריש כספים לפנסיה. שיעור העובדים שהפרישו לפנסיה עלה מכ-60% בשנת 2007 ליותר מ-80% ב-2012. מאחר שהעלות למעסיק עומדת על לפחות 12.5% מהשכר ברוטו, הכללת רכיב זה בחישובים הייתה מעלה את עלות העבודה הנמדדת במשק בכ-1.5% בממוצע. מאידך גיסא, העובדים המצטרפים כיום למגזר הציבורי חוסכים לפנסיה צוברת, במקום לפנסיה תקציבית, ושינוי זה צמצם את שכר הנטו האפקטיבי של חלק מהעובדים, בפרט בעשור הקודם, אך הוא אינו משתקף במדידה.