העולם הפסיק לצמוח; המשבר הוא נקודת פתיחה להחזיר את הצמיחה

קצת קשה להיות אופטימי כרגע, כשמסתכלים על ההשלכות של וירוס הקורונה: בישראל יש כבר יותר מחצי מיליון חסרי עבודה (והמספרים גדלים כל הזמן), הבורסות בעולם צללו ביותר מ- 35% בתוך פחות מחודש (ועוד לא הגענו לקצה). אם זה לא מספיק, שר האוצר האמריקאי הודיע בשבוע שעבר שרמת האבטלה בארה"ב לא תגיע ל- 20%, וגרם למפולת נוספת בשווקים. כנראה שלא רק בארץ מניחים שאם שר מבטיח שמשהו לא יקרה, כנראה שהוא יקרה בקרוב מאוד.

אבל בכל זאת, יש כמה דברים חיוביים שיכולים לקרות בגלל המשבר הזאת. וכדי להתעודד, כדאי לקחת קצת פרספקטיבה של טווח ארוך, וללכת בערך 90 שנים אחורה, לפעם האחרונה שבה שיעור האבטלה בארה"ב עבר את ה- 20%. בסוף אוקטובר 1929 הבורסה בארה"ב התרסקה. בתוך פחות משלוש שנים, מדד הדאו ג'ונס איבד יותר מ-80 אחוזים משוויו. יותר ממחצית הבנקים בארה"ב פשטו את הרגל, ולקחו אתם שליש מכמות הכסף שבידי הציבור. עשר שנים אחר כך פרצה מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה מתו כ- 75 מיליון בני אדם, כמעט 4% מאוכלוסיית העולם, חלק גדול מהם צעירים ובריאים, והושמדו תשתיות הייצור באירופה ובחלקים גדולים מהמזרח הרחוק.

למרות זאת, עד סוף המלחמה, הדאו ג'ונס כבר היה יותר מ- 200% מעל נקודת השפל. אז למרות שההזהרה של מורינו ורבינו מיינרד קיינס תמיד נכונה ("בטווח הארוך כולם מתים"), אם נשארים בחיים, מגלים שהמצב הרבה יותר טוב, גם אם באמצע היה יותר גרוע.

ואם ישתמשו בו נכון, המשבר הנוכחי יכול להיות נקודת פתיחה נהדרת לצמיחה מחדש. המשבר של 1929 הביא לנו את ההבנה שמעורבות ממשלתית יכולה לעזור, שהזרמה של כסף על ידי הבנקים המרכזיים תמנע קריסה של מערכת הבנקאות, ושדמי אבטלה הם אמצעי חיוני כדי לאפשר לאנשים ולמשק להמשיך לתפקד גם בימים של משברים. בלי התובנות האלו, לא היינו כל כך מתרגשים ממשבר הקורונה, כי עדיין היינו באמצע של המשבר שהתחיל ב- 2008.

את המשבר האחרון שידעה ישראל, זה של 2001 – 2004, ניצל שר האוצר בנימין נתניהו כדי לצמצם קצבאות לאנשים שאינם עובדים, לצמצם את המגזר הציבורי, ולעשות רפורמות במערכת הבנקאות. הרפורמות האלו תרמו מאוד למשק בתקופה שבאה אחר כך, ובעיקר במשבר של 2008. אבל מאז שנתניהו הפך לראש ממשלה, הוא התרחק מאוד מאותם עקרונות: המגזר הציבורי שמן מאוד, הקצבאות לאנשים שלא עובדים גדלו מאוד, ותקציב המדינה גדל מאוד. אחרי המשבר הזה, הממשלה הולכת ליצור גירעונות שייקח הרבה מאוד שנים לשלם אותם. תשכחו מכל מה שכחלון הבטיח על "להחזיר את הכסף לציבור". בתנאים הנוכחיים, זה הציבור שיצטרך לשלם.

אבל זה גם בדיוק הזמן שבו בשם הצורך, אפשר לקצץ במקומות שיש שומנים. למשל, את התקציבים השמנים בביטחון שלא נוגעים בהם כי בכל פעם שנוגעים בביטחון הצבא מתחיל לצעוק שנגמר הכסף לסולר לטנקים. אבל כשאין ברירה, פתאום מגלים שיש מאיפה לקצץ. תשאלו את רבין, שנאלץ לשתוק ב- 1985 כששנוא נפשו פרס קיצץ בתקציב הביטחון בלי רחמים, וזה בזמן שהצבא עוד היה בלבנון. אפשר לקצץ גם תקציבי רווחה שמאפשרים לאנשים לא לעבוד, או לפחות לא לעבוד בשוק המדווח. וכן, יהיה גם צורך לקצץ במגזר הציבורי: בין אם זה על ידי קיצוצי שכר, או על ידי אי קליטה של עובדים חדשים למשך תקופה ארוכה. גם חברות לומדות מהמשבר הזה: חברות מתקינות ציוד לעבודה מרחוק, ולומדות לעבוד איתו. ומכיוון שבמשך עוד תקופה ארוכה החשש מהווירוס יהיה ממשי, אז אולי נראה פחות תנועה בכבישים גם כשדברים יתחילו לחזור לתיקונם, מה שיחסוך פקקים, כסף, וזיהום אוויר.

ואם הדברים האלה יעשו כמו שצריך, ישראל תגיע מוכנה יותר (כלכלית) למשבר הבא. ואם קצת מזל, גם בעולם ינצלו את המשבר כדי לתקן את מה שדרוש תיקון. וחוץ מזה, מכיוון שייקח עוד הרבה זמן עד שאני אוכל לטוס לחו"ל בפעם הבאה, יש לי הרבה זמן לברר עכשיו אם באמת יש לנו ארץ יפה.

ד"ר אביחי שניר
המכללה האקדמית נתניה ואוניברסיטת בר-אילן