זה הזמן לחזק את שוק ההון המקומי ולתקן את העיוותים שייצר תיקון 28

הקטסטרופה של קריסתו של הבנק האמריקני SVP לפני כחודשיים תוך שעות ספורות, החזירה אותי במנהרת הזמן למשבר הפיננסי של 2008 ולתובנה כי נכון יהיה להתמקד בחוסן הפיקוחי של שוק קרנות הנאמנות הישראלי.

בימים כה סוערים בשווקים הפיננסיים חובה לציין כי תעשיית קרנות הנאמנות הפאסיביות בישראל בשנת 2023 בטוחה לעין שיעור מתעשיית קרנות הסל הישראלית שהתקיימה בישראל בעת המשבר הפיננסי הגדול וכעשור לאחריו.

תיקון 28 לחוק השקעות משותפות בנאמנות שהושלם בשנת 2018 הפך את תעודות הסל שהיו במהות איגרות חוב, להן היה קיים סיכון מנפיק, לקרנות נאמנות אשר המחזיקים בהן אינם חשופים לסיכון מנפיק הקרן ובכך הרימו הרגולטורים קיר ברזל בין נכסי המכשיר הפיננסי לבין חוסן המנפיק של המכשיר הפיננסי.

נטרול סיכון המנפיק מבטיח לכל מחזיק של קרן נאמנות כי בתרחיש קיצון, כי המחזיק הוא זה שיהיה הבעלים בניירות הערך המוחזקים בקרן הנאמנות והוא לא יהיה חשוף ליציבות הפיננסית של המנפיק. כפי שהמחישה בזמנו קריסתן של בתי השקעות כמו ביר סטרנס, ליהמן ברדרס ולאחרונה קריסת SVB, אזי גם השמות הפיננסיים הגדולים ביותר הזוכים לדירוגים הגבוהים ביותר אינם חסינים למשברי ענק ולפיכך נטרול סיכון המנפיק של קרן הסל היה צעד חיוני. השקעה במדדים ובקרנות נאמנות מפוזרות הם התרופה האולטימטיבית לסיכון הנכס הבודד ולפיכך חשוב שמחזיקי קרנות הנאמנות יידעו כי מעבר לפיזור המובנה של המכשיר, הם גם מוגנים מפני חדלות פירעון של מנפיק קרן הנאמנות.

תיקון 28 הוא במובנים רבים הדוגמא הישראלית לאופן בו כיצד אנשים טובים כותבים נוח בשבע שגיאות ואולם באותה הנשימה וההגינות חובה לומר כי השינוי הרגולטורי האמור היווה הישג רגולטורי משמעותי ובשורה למשקיעים, במיוחד בימים סוערים כמו העת הנוכחית. את העיוות שנוצר חובה לתקן בחקיקה משלימה אשר תטפל ברצועה האווילית של דמי ניהול משתנים, תחייב תחרות על עשיית השוק ותאפשר לשחקנים גלובליים להנפיק מוצרים על מדדים מקומיים. במקביל חובה על רשות שוק ההון לבטל את האפליה המקוממת כנגד תעשיית קרנות הנאמנות הפאסיביות המקומית ולאפשר למנהלי החיסכון לשלם באמצעות העמיתים דמי ניהול לעוקבי המדדים, בדיוק כפי שנעשה על ההשקעה במדדים הזרים. רשות שוק ההון לא מגנה על העמיתים בהנצחת העיוות, אלא ההיפך הוא הנכון, השימוש במוצרי מדדים על נכסים ישראלים קטן דרמטית מפוטנציאל השוק, ואותם עמיתים המחזיקים בקרנות הנאמנות הפאסיביות ישירות מסבסדים את דמי הניהול האפסיים במוצרי המדד הישראלי באמצעות דמי ניהול גבוהים מהרצוי, שכן בשוק ההון כמו בכל תחום אחר בחיים אין ארוחות חינם ואם לא די בכך, המהלך פוגע דרמטית בשוק ההון המקומי ותורם ליציאה של כספים מישראל וכך במקום לחזק את הכלכלה והחברות הישראליות, ציבור המשקיעים הישראלי תומך בכלכלות רחוקות.

שווי השוק המצרפי של קרנות הסל על מדדי המניות בבורסת תל אביב עומד כיום על כ-44 מיליארד שקל, קרי כ-4.5% משווי השוק המצרפי של שוק המניות בתל אביב העומד על כ-920 מיליארד שקל. בארה"ב, לשם ההשוואה ההערכה היא כי שווי השוק של קרנות אינדקס על מדדי המניות עומד על בין 25% ל-33% משווי השוק המצרפי של שוק המניות. במידה וההשקעה במדדים ישראלים תצמח לרמה המקבילה לזו הקיימת בארה"ב, בעיית הנזילות בשוק המקומי תיפתר, עלויות המימון של החברות יפחתו ונגישותן להון תשתפר והציבור הישראלי ייחשף להון וחוב של החברות המובילות בישראל בהיקף ראוי ולא יזניח מאות מיליארדי שקלים כאבן שאין לה הופכין בחשבונות העו"ש.

תעשיית קרנות הנאמנות הישראלית מפוקחת היטב והיא השקופה ביותר מבין אפיקי ההשקעות הזמינים לציבור הרחב. בניגוד למוצרי חיסכון ארוכי טווח בהם קיים מרכיב לא סחיר גדול אשר חלק גדול ממנו נבנה בתקופת הגאות הטכנולוגית ובסביבת ריביות אפסית, אזי תעשיית קרנות הנאמנות איננה סוחבת על גבה את הגיבנת של השיערוכים הבעייתיים של האפיק הלא סחיר.

מדובר בתעשייה אשר סל מוצריה נזיל ברמה יומית בניגוד לקרנות "מתוחכמות" לכאורה אשר הנזילות בהן נתונה לחסדי מנהלי הקרנות הלא סחירות ולאחרונה ראינו שחלק ממנהלי הקרנות מתקשות בגמילות חסדים ואם מותר לנו להתנבא, אזי סביר כי טרם נאמרה המילה האחרונה בתחום זה.

תעשיית קרנות הנאמנות זולה מהותית ביחס לממוצע דמי הניהול במוצרים הלא סחירים, זאת כאשר כניסה לאתר רשות ניירות ערך מלמדת היטב כי דמי הניהול בקרנות הנאמנות ירדו חדות במהלך השנים האחרונות.

תעשיית קרנות הנאמנות חייבת לקבל בוסטר רגולטורי, שכן למרות יתרונותיה הרבים היא מופלית לרעה מול אפיקי השקעה אלטרנטיביים בעוד היתרונות המובנים בה אינם ממוצים כלל.