בעקבות הכסף הנעלם בגיבוי - התביעות יביאו להחזרת כל החוב לבנקים; כמה יישאר למחזיקי האג"ח?

פרשת גיבוי החלה בהכנסת פעילות קטנטנה של אשראי חוץ בנקאי לבורסה, הנפקה פרטית, גיוסי אג"ח, ניפוח התוצאות, ניפוח המניה, העברת השליטה באופן תמוהה וקריסת החברה אחרי שחוב של 250 מיליון שקל הפך לכמעט אבוד (למרות שלאורך כל הדרך הנהלת החברה טענה ששיעור החובות הבעיתיים אפסי).   

250 מיליון שקל זה כסף גדול וההשערה של המעורבים בדבר שהוא הגיע למשפחות פשע בצפון שהצליחו בדרכים שונות לקבל כסף מהסניף הצפוני של גיבוי. זה לא היה קשה, לפי המתואר על ידי הנאמנים שפרסמו דוח חקירה מקיף, כמעט כל מי שרצה לקבל מימון - קיבל. 

הבעיה שהוא קיבל את זה על חשבון הציבור, על חשבון אגרות החוב של החברה שנסחרו בבורסה. הציבור הפסיד סדר גודל של 200 מיליון שקל, הרוב - כ-140 מיליון שקל באגרות חוב (היתר הפסדי המשקיעים במניות).

הבנקים ניצלו מהפסדים. הם סיפקו אשראי של 220 מיליון שקל לגיבוי, אבל הצליחו לצמצם אותו עד ל-75 מיליון שקל - עד כאן תמצית הפרקים הקודמים של הפרשה המרתקת שכוללת גם בריחה מחקירה של הבעלים הקודם, האשמות כבדות כנגד רואי החשבון של החברה ו-מסע בעקבות הכסף הנעלם.

הפרק החדש הוא על החזרת כספים לקופה. כספים שישמשו את הנאמנים בהחזרת החובות של החברה. על חלק קטן מהחובות יש ביטחונות. יש עדיין שאלה גדולה כמה שווים הביטחונות וכמה הם יהיו שווים לצרכי מימוש? זה יהיה לכל היותר כמה עשרות בודדות. 

לצד זה יש סיכוי, אבל נמוך שהמשטרה תשים את ידה על חלק מהכסף הנעלם ויש את התביעות שזה הסיפור הגדול. התביעות הצפויות נגד אריאל פרדו ומשרד רואי החשבון דלויט יכולים להכניס הרבה כסף לקופה. פרדו נמצא במקום אחר, גיבוי קטנה עליו, הוא חלק מבעלי השליטה בחברת פאגאיה שנסחרת ב-1.8 מיליארד דולר. יכול להיות שהוא יסכים לשלם סכום נאה ולא להתקרב לחקירה. דלויט בדומה לרואי חשבון אחרים בהיסטוריה שהסתבכו, יתרחק מחקירה שיכולה להפיל אותו לגמרי. כופר זה שם המשחק. משלמים ושוכחים את המחדל הגדול.

כמה הם ישלמו ומה יגיע למחזיקי אגרות החוב והבנקים? אין עדיין תמונה מלאה, אבל יש כבר כיוון ראשוני - הבנקים שבקופתם השקים של הלקוחות נמצאים בראש סדר הגבייה-נשייה. החוב כלפיהם ירד מ-220 מיליון ל-75 מיליון שקל וכעת הוא כ-40 מיליון שקל. יש סיכוי טוב שהמשך הגבייה האיטית, מימוש בטחונות ומכירת נכסים מעטים, יביא את החוב לחצי ואפילו פחות, אבל איך שלא תסתכלו על זה, ובהינתן התביעות שיזרימו כסף, הבנקים מסודרים - הם יקבלו בסבירות גבוהה את הכסף עד השקל האחרון.

למעשה, התרגיל יחסית פשוט, בהערכה גסה - כל סכום של עד 15-20 מיליון שקל מהתביעות ילך לבנקים, מעל ילך למחזיקי האג"ח. החוב כלפי המחזיקים הוא 140 מיליון שקל, וזה אומר שאם למשל התביעות יניבו ב-50 מיליון שקל, אז מחזיקי החוב יקבלו 20-25 אגורות לכל 1 שקל. זה כמובן לא מובטח, יש סיכון גדול, זה גם יכול להיות אפס וזה גם יכול להיות 40-50 אגורות. זה עדיין פתוח, אבל יש כיוון ראשוני. בינתיים, התקבלה אצל הנאמנים הצעה לרכישת אגרות החוב ב-5 אגורות והם פרסמו אותה לציבור.  

הנפילה של גיבוי - סימן לבאות?

הנפילה של גיבוי היתה כמעט ידועה מראש. השוק של האשראי החוץ בנקאי הוקם ואושר במהירות כדי לספק תחרות לבנקים. זו לא תחרות אמיתית, אבל ככה העריכו רבים והטענות כלפי הבנקים שככו. אלא שאין אפשרות אמיתית להתחרות באשראי בנקאי. אלו הפונים לחברות אשראי חוץ בנקאי הם, לא נעים להגיד, לקוחות סוג ב'. הם סיימו את מסגרת האשראי, אובליגו מול הבנקים, לא הצליחו לקבל אשראי נוסף ואז עברו לגופים אחרים.

ומטבע הדברים הם בדרגת סיכון גדולה יותר. כלומר הסיכוי שיגבה החוב נמוך יותר ולכן הריבית בהתאם - גבוהה יותר. הריבית הגבוהה והסיכון הגבוה לא התבטאו בדוחות הכספיים וזו היתה נורת אזהרה מהבהבת - אצל גיבוי, אבל בפועל כמעט אצל כל חברות האשראי החוץ בנקאי. 

הדוחות לימדו שהחשש לתרגיל של גלגול חובות הוא מוחשי. הדרך היחידה של חברות אשראי לטעון שאין בעיה עם החובות ולהפריש מעט לחובות פגומים-בעייתיים היא לגלגל חובות בעייתים. זו פרקטיקה ותיקה ומוכרת, פשוטה, אך גאונית - מגיע מועד התשלום והלקוח לא משלם. מדברים איתו. קובעים שההלוואה תיפרע בעוד 3 חודשים. אפילו מוסיפים 1% לריבית. זה הכל. 

לדוחות זה קריטי - אין חוב בעייתי, אין חוב פגום, אין הפרשה. יש רווחים. יש אפילו רווחים גבוהים יותר כי הריבית תעלה. 

בנקים לא יכולים לעשות זאת, יש פיקוח ובקרה צמודים. חברות אשראי חוץ בנקאי לא באמת מבוקרות ומפוקחות. בבסיס חשבו שאין צורך - הרי החברות האלו לא רוצות להפסיד, הם יספקו אשראי למי שיכול להחזיר ואם יש בעיה אז הבעיה תתגלגל עליהם.  בתחילת הדרך אף אחד לא הרים דגל ואמר - אבל מה יקרה אם זה יהיה כסף של הציבור ולא כסף שלהם ושל בנקים שממנים אותם (ואז החוב הבנקאי די מובטח)? איכשהו לא דאגו לציבור וככה הציבור נפל בשורה של חברות אשראי חוץ בנקאי. המקרה הידוע הנוסף חוץ מגיבוי הוא יונט קרדיט שמשה כחלון היה היו"ר שלה.

הכשלים האלו צריכים להביא את הרגולטור לפיקוח צמוד יותר על החברות האלו, במיוחד כשמדובר בחברות ציבוריות ואז נטל האחריות הוא גם על רשות ניירות ערך. עד שזה לא יקרה, המשקיעים ומחזיקי החוב בניירות ערך הללו, מתבססים על דבר אחד עיקרי - אמון. הם מאמינים בהנהלה, הם מאמינים שהחוב יוחזר. הם יכולים להיות צודקים, יש לא מעט חברות ותיקות, גדולות, שמרוויחות לאורך זמן. יש גם חברות שמתמקדות בתחומים מסוימים ומשיגות בו מומחיות, יש חברות שהן של חברות ביטוח ששם הביטחון גדול יותר; אז בהחלט מגיע לחלק מהנהלת החברות האלו אמון, רק תמיד עם הסתייגות מסוימת. לא משקיעים רק על בסיס אמון. ובאלו שהאמון לא מובטח, הסיכון גדול פי כמה. 

בחברת גיבוי ניתן אמון לבעלים שנחשבו עשירים-מצליחים עם קורטוב של טכנולוגיה - האחים פרדו, אבל בסופו של דבר אריאל פרדו, כך לפי דוח החקירה סיפק מידע מעוות בדירקטוריון ולמשקיעים. נראה שהמטרה שלו ושל ההנהלה כולה, היתה להציג רווחים ולעזאזל הגבייה. זה חלחל בגיבוי ועם הקמת הסניף הצפוני בראשות אייל רוזן זה הפך להיות שיטה לייצור רווחים מבלי להתייחס לתזרים. רוזן הקים יחידה אוטונומית לחלוטין בצפון "הפרוע". הוא שאב סכומי עתק מהחברה והציג רווחים לכאורה. הסניף הצפוני היה "הבוננזה" של גיבוי ועל רקע זה רוזן קיבל שקט. הוא הפך לשליט בחברה. הוא קבע למי וכמה מזרימים כספים. 

הוא ניצל את זה שהשיטה היתה כזו - השיטה שחלחלה מלמעלה היתה תביאו הלוואות, תביאו רווחים. אף אחד לא התעסק יותר מדי עם בטחונות וחיתום רציני. רוזן הביא את רוב ההלוואות ואת רוב הרווחים. הוא במקביל גם ניהל חברת קנאביס, עשה עסקאות נדל"ן ועוד, נראה שהעלימו עין. העיקר שיביא רווחים. 

כשהתחילו הצרות ונראה היה שרוזן הוא אחד האחראים העיקריים, הוא ברח. אומרים שהוא מסתובב באפריקה. הנאמנים במרדף אחריו ואחרי הכסף, גם ממנו יכולים להגיע סכומים נאים.