היסטוריית התפתחות מבנה הפוליסה בענף הביטוח מאז ועד היום

לאורך השנים הציעו חברות הביטוח ללקוחותיהם פוליסות שאפשרו למשוך קצבה ופוליסות שאפשרו קבלת סכום חד פעמי (הוני) במועד ההגעה לגיל הפרישה.

פוליסות קלאסיות בפרמיה צמודת מדד (עד 1982)

כבר בשנות השישים (ואף לפני כן) מכרו חברות הביטוח פוליסות לכל החפץ בביטוח. הפוליסות היו צמודות למדד המחירים לצרכן, כך שהפרמיה והריסק היו קבועים במונחים ריאליים, ואם שכר העובד גדל ריאלית הוא נדרש לפתוח עוד פוליסה, בשל הרובד החדש שנוסף לשכר. הדבר גרם לכך שעובדים הגיעו לגיל הפרישה כשבידם עשרות פוליסות בגין גידולי שכר ריאליים.

הפוליסות שנמכרו היו מסוג קצבה - גמלא א' וגמלא ב', ופוליסות מסוג הון - מעורב וחסכון. מכיוון שבאותה התקופה לא היה מיסוי על הכספים שנמשכו בגיל הפנסיה - פרט לכספי הפיצויים, ומכיוון שהחוק התיר זאת, אזי גם כסף שנצבר בפוליסות קצבה היה ניתן למשיכה הונית.

באותם הימים התבססו הפוליסות על טבלאות תמותה ותיקות (כמו טבלה a55 שפורסמה ב-1955) שנבנו על בסיס האוכלוסייה (ותמותת האוכלוסייה) בצילה של מלחמת העולם השנייה והשלכותיה הברורות על תוחלת החיים. על פי טבלה זו נקבע פקטור הקצבה הנפרד לגבר ולאישה. לעומת זאת עלויות הריסק התבססו על טבלת תמותה (1949-1952a) והעמסות נוספות. הטבלה לא הפרידה בין גברים לנשים. פוליסות אלה נהנו מריבית ריאלית מובטחת (שמומנה על ידי אג"ח ממשלתי). הריביות הנפוצות ביותר היו 4% ו-4.25% לשנה.

גמלא א' - פוליסת קצבה שהיא חיסכון טהור. הכספים בפוליסה נצברו על בסיס ריבית ריאלית שנתית של 4% ופקטור הקצבה נבנה על בסיס ריבית ריאלית בסך 4.25% (כדוגמה, גבר היה מקבל קצבה של 1 ש"ח לחודש לתקופה מובטחת של 10 שנים, אם היה צובר 144 ש"ח לגיל 65 - להלן "פקטור 144"). אם העובד היה רוצה לרכוש ריסק, היה עליו לעשות זאת "מחוץ" לפוליסה. ההוצאה היחידה בפוליסה זו (מנקודת ראותו של החוסך) הייתה "גורם הפוליסה", מה שהפך מוצר זה למוצלח ביותר באותה התקופה. על אף האמור, מספר הפוליסות מסוג זה שנמכרו היה הנמוך ביותר מבין יתר החלופות שהיו קיימות בענף.

גמלא ב' - פוליסת קצבה שבתוכה היה מובנה ריסק באופן שבו המוטבים היו מקבלים את הגבוה מבין החיסכון שנצבר עד לאותו המועד, או 75 (ולעתים 50) קצבאות חודשיות (הקצבה החודשית חושבה מתוך תחזית בנוגע לגובה הקצבה שיקבל המבוטח/ת בגיל הפרישה הנקוב בפוליסה). הקצבה ששולמה נבנתה על בסיס פקטור 144. נוסף על עלות הריסק המובנה בפוליסה נגבה גם "גורם הפוליסה" ו-"תת שנתי" בשיעור 6.00% בעבור גבייה חודשית באופן שוטף. גם פוליסה זו לא הייתה פופולרית.

מעורב - פוליסה הונית שבה קיבל המבוטח סכום קבוע בין שהגיע בחיים לתום תקופת הביטוח ובין שנפטר במהלכה. פוליסה זו כללה הוצאות רבות כגון: ריסק מובנה, "גורם פוליסה", "תת שנתי" של 6% (תשלום לחברת הביטוח בגין פיצול הפרמיה השנתית לתשלומים חודשיים) ומרכיב הוצאות מפרמיה (שנע בין 15% עד 20%). למרות שזו הייתה הפוליסה בעלת מרכיב ההוצאות הגדול ביותר (ולכן גם החיסכון הנמוך ביותר ביחס ליתר החלופות) היא הייתה הנפוצה ביותר בענף הביטוח. יש לציין כי בשנת 1981 החלה מדינת ישראל למסות את העובד בגין תשלומי מעביד לתגמולים הוניים העולים על תקרת ההכנסה המזכה, ולכן פתחו חברות הביטוח בפוליסות אלו "נספח קצבה" המאפשר משיכת קצבה בגין ערך הפדיון בסוף תקופה (לפי פקטור 144).

עוד תכניות

פוליסות צמודות שכר (1983 עד 1989)

מדד המחירים לצרכן לשנת 1980 עמד על 139%, ושיאו הגיע עד 465% בשנת 1984. גידול זה גרר בעקבותיו מצב שבו הפרמיות ששולמו (שהן צמודות מדד) עברו במקרים מסוימים את גובה שכר העובד וכפועל יוצא המעבידים שילמו פרמיות מיותרות. בשנת 1983 השכילו חברות הביטוח לפתוח פוליסות שאפשרו לשלם פרמיה כנגזרת של אחוז משכר העובד בפועל. פוליסות במבנה חדש זה מנעו מהעובד את הצורך בפתיחת פוליסות נוספות בעת גידולי שכר עתידיים והפחיתו עלויות למעבידים.

פוליסות קצבה שמכרו חברות הביטוח השונות היו מסוג -"עדיף", "יותר", "מניב" ו"מעולה" (להלן: "פוליסות עדיף") - ופוליסות מסוג הון-מעורב (מבנה פוליסה זו נשמר). פוליסות אלו נהנו מתשואה ריאלית מובטחת כבעבר, והציעו פקטור 144.

פוליסת ה"עדיף" כללה בתוכה שני מרכיבים עיקריים: %X הופנה לטובת חיסכון טהור שנהנה מתשואה ריאלית של 4% ו-(1-X%) הופנה למבנה שנקרא "יסודי" ונהנה מתשואה ריאלית של 4.25%. ה-"יסודי" מבוסס על הפניית 72% מהפרמיה לטובת חיסכון ו-28% מהפרמיה לטובת רכישת ריסק בתעריף היקר ביותר שידע השוק הביטוחי עד כה (הושתת על טבלת תמותה 1949-1952a אבל כלל אינספור העמסות ותוספות, כך שעלותו כיום היא פי 6 ויותר מאשר ריסק בתעריף הרגיל). נוסף על הריסק הנרכש מתוך המבנה היסודי, העובד היה יכול לרכוש ריסק נוסף בתעריף הרגיל (מבנה מסוג "יסודי" ו-"חיסכון טהור", שנמכר בין השנים 1983 ועד סוף 2003).

בכל פוליסות ה"עדיף", מרכיב הפיצויים צמוד אך ורק למדד המחירים לצרכן ואילו מרכיב התגמולים נהנה הן מהתשואה הריאלית המובטחת, והן מהתשואה שצברו כספי הפיצויים ( להלן - "שיטת פילוח תגמולים ופיצויים"). דוגמה: בתחילת השנה היו צבורים במרכיב התגמולים 1000 ש"ח ובמרכיב הפיצויים 800 ש"ח. המדד לאותה השנה הוא 1.00% והתשואה המובטחת היא 4.00%. בתחילת השנה בוצעה הפקדה לפוליסה בסך 100 ש"ח למרכיב התגמולים ו-80 ש"ח למרכיב הפיצויים. בסוף השנה הצבירה המדווחת במרכיב הפיצויים תהיה 889 ש"ח (=1.01*880) ובמרכיב התגמולים הצבירה תהיה 1,191 ש"ח (= 889- 1.01*1.04* (180+1,800)).

שיטה זו מטיבה פעמיים עם העובד: פעם אחת בכך שבהגיע העובד לגיל הפרישה מרכיב הפיצויים בפוליסה הוא נמוך (שכן הוא צמוד למדד בלבד) ולכן המעסיק נדרש לבצע השלמת חוב ותק גבוהה בפעם נוספת, בתשלום מס מופחת על מרכיב הפיצויים.

רשות המסים (מס הכנסה) ממסה את מרכיב הפיצויים כך שהעובד משלם מס רק על מרכיב הפיצויים הצבורים בפוליסה (צמודי מדד בלבד) בתוספת השלמת חוב ותק המעסיק, ואינו משלם מס על הכספים במרכיב התשואה הריאלית על הפיצויים שעברה לתגמולים.

פוליסת ה"עדיף" כוללת הוצאות מסוג: עלות הריסק היסודי (ביחס לתחליף שבו היה ניתן לרכוש את אותו הריסק בעלות נמוכה הרבה יותר) וגורם פוליסה.

שנת 1990

הדבר העיקרי שקרה בשנה זו הוא שהריבית הריאלית על חיסכון בפוליסות העדיף (הן בגין מרכיב החיסכון הטהור והן בגין מרכיב היסודי) קטנה ל-3% בלבד וכן הרעת מקדם הקצבה מ-144 ל-153 (שכן טבלת התמותה לא שונתה). שנת 1991

בין יום 01.01.1991 ליום 31.12.1991 הופסקה חלקית הנפקת אג"ח ייעודי בעל תשואה מובטחת, כך שרק 40% מהנכס נהנים מסבסוד האג"ח ממשלתי בתשואה ריאלית של 3%, ו-60% מופקדים בקרן י' שהיא קרן המשקיעה את כספיה בשוק החופשי - כך שהמבוטח משתתף (בחלק זה) ברווחי ההשקעה של הקרן.

החל ממועד זה (ועד 31.12.2003) פקטור הקצבה חושב בריבית של 2.5% ולכן מקדם הקצבה הורע פעם נוספת ל-166.

כיוון ש-60% מהנכס מושקע בשוק, הופעלה לראשונה שיטת דמי ניהול מצבירה שנתית על רכיב זה (השיטה תפורט בסעיף הבא).

משתתף ברווחים

החל מ-01.01.1992 ועד היום, כל הנכסים מושקעים בשוק החופשי. בין השנים 1991 ועד סוף 2003 נגבו דמי הניהול בכל הפוליסות מסוג עדיף מהצבירה השנתית, וכללו שני רכיבים: 0.60% מהצבירה ונוסף על כך (לאחר ההורדה הזו) 15% מהרווח הריאלי. בשנים שבהן היה הפסד במרכיב ההשקעה גבו חברות הביטוח 0.60% בלבד, וכאשר (בסופה של תקופת ההפסדים) הגיעה שנת רווח היה על חברות הביטוח להמשיך לגבות 0.60% בלבד עד שיכסו את הפסדם הריאלי של המבוטחים.

גם כאן נשמרה שיטת פילוח תגמולים פיצויים, אך חלו שני שינויים עיקריים בשיטה: - העברת מרכיב התשואה הריאלית מהפיצויים לתגמולים נעשה במצטבר ומתחילת הפוליסה כל שנה מחדש (ולא פעם בשנה) כך שאם הייתה שנת הפסדים קשה מאוד (כיוון שמרכיב הפיצויים צמוד למדד), ייתכן מצב שבו הכספים זרמו ממרכיב התגמולים לפיצויים (דבר שאכן קרה במספר פוליסות בשנת ההפסדים הגדולים של 2008). - אף על פי שהמעסיק (במרבית המקרים) עדיין נדרש בהשלמת חוב ותק מוגדל, רשות המסים (מס הכנסה) דורשת תשלום מס גם על מרכיב התשואה שעבר ממרכיב פיצויים לתגמולים (וכך יש דיווח נפרד בגין פיצויים למעסיק ולעובד - לצורכי מס).

חוק ההסדרים במשק (2000)

למרות שבשוק הביטוח תמיד היו פוליסות קצבה (ואף קרנות הפנסיה), בעת הגיע העובד לגיל הפרישה הוא היה זכאי לקבל את מרכיב התגמולים במשיכה הונית חד פעמית.

חוק ההסדרים במשק קבע בין היתר כי מיום 01.01.2000 תגמולים שהופקדו למסלול קצבתי יחויבו במשיכה קצבתית (קיימת אפשרות למשיכה הונית אך בתשלום מס כבד).

מכיוון שפוליסת ה"עדיף" (שהייתה הנפוצה ביותר במועד ההוא) היא פוליסת קצבה, השכילו חברות הביטוח לפתוח הן פוליסות "עדיף הון" והן נספחי הון בתוך פוליסות העדיף הוותיקות.

פוליסות מסוג "עדיף הון" שינו את המבנה היסודי שלהן כך ש-80% הופנו לחיסכון ו-20% הופנו לריסק היקר.

שיפור תוחלת החיים

אף על פי שחברות הביטוח הבינו כי תוחלת החיים בארץ גבוהה הרבה יותר מזו המבוטאת בטבלת התמותה משנת 1955 ולכן פקטור הקצבה הנמכר (166) הוא הפסדי לחברות הביטוח, לא היה חשש למימושו שכן מרבית המבוטחים משכו את הכסף באופן הוני.

לאחר חוק ההסדרים במשק הבין משרד האוצר כי קיים חשש לכך שאין כיסוי להפרש בין תוחלת החיים בפועל (להלן - "פקטור קצבה עדכני") לבין פקטור 166 (ואף 153 ו-144), דבר שמסכן את ציבור החוסכים בחברות הביטוח. משרד האוצר דרש מכל חברות הביטוח להציב רזרבות על הפער. הדבר גרם לכך שהחל מיוני 2001 הפסיקו חברות הביטוח להשתמש בטבלת התמותה a55והחלו להשתמש בטבלאות תמותה עדכניות, המביאות בחשבון שיפור בתוחלת החיים העתידית, שכן זהו פקטור הקצבה העדכני.

נוסף על האמור, גם פוליסות עדיף קצבה שנמכרו החל מיוני 2001 ועד 31.12.2003 (סוף עידן פוליסות ה"עדיף") כללו שינוי מבנה במרכיב היסודי, כך ש-80% מופנה לחיסכון ו-20% מופנה לריסק יקר.

לסיכום, בדור פוליסות ה"עדיף" שהונפקו בין 01.01.1991 ל-31.12.2003 יש לזכור כי אף על פי שנהוג לחשוב כי דמי הניהול שניגבו היו רק מהצבירה השנתית, בפועל כללה בתוכה הגבייה השוטפת הוצאה של גורם פוליסה והעלות הגבוהה של הריסק היקר במרכיב היסודי.

פוליסת העידן החדש

החל מ-01.01.2004 ועד היום, הפוליסות המונפקות מובנות על דמי ניהול מפרמיה שוטפת ומדמי ניהול נוספים מהצבירה. האוצר הגביל את גובה דמי הניהול מפרמיה שוטפת ל-13%, ול-2% מיתרת החיסכון. הריבית הנהוגה לצורך חישוב פקטור הקצבה, בפוליסות ההון (שהחל מ-

01.01.2008 נקראת "פוליסה שאינה משלמת לקצבה") היא לרוב 3% ובפוליסות הקצבה (שכיום נקראת "פוליסה משלמת לקצבה") היא 3.5%. אף על פי שנכונה העובדה כי חברות הביטוח מוכרות כיום פקטור קצבה מובטח, לא ניתן להשוות זאת בשום אופן לפקטורים המובנים בלוח a55, שכן בפוליסות הישנות ניתן למשוך קצבה כמעט בכל מבנה (תקופה מובטחת של 15/10/5/0 שנים ו-%X למוטב הנבחר).

הטבלה ישנה מאוד ואינה מתחשבת בשיפור נתוני התמותה העתידיים. כיום מבטיחות מרבית חברות הביטוח פקטור במבנה של 20 שנות הבטחה בלבד (לדוגמה, גבר שיצא לפנסיה בגיל 67 יקבל קצבה מובטחת עד גיל 87 בכל מקרה), כך שרמת הסיכון של חברות הביטוח היא כ-12% ממקדם הקצבה בלבד, וגם אז מתבססות חברות הביטוח על לוחות תמותה עדכניים שמרעים את הפקטור מדי שנה - משיקולי שיפור נתוני תמותה עתידיים. אם ירצה לקוח למשוך קצבה חדשה במבנה השונה מ-20 שנות הבטחה, יתבצע חישוב תוחלת החיים בפועל במועד קבלת הקצבה. כדי להמחיש הפרש זה אתן שתי דוגמאות:

דוגמה א': שני עובדים שהם בני 40 היום, צופים כי בגיל 67 ייצברו אצלם בפוליסות 1,000,000 ש"ח. לאחד יש פוליסה בעלת פקטור 166 ואילו השני רכש פוליסת קצבה חדשה. נניח כי התשואה הריאלית שנתית ברוטו היא 4%. כאשר העובד הראשון יגיע לגיל הפרישה ויחליט למשוך את קצבה בפקטור סטנדרטי (של 10 שנות הבטחה) הוא ייהנה מקצבה ממוצעת בסך 6,535 ש"ח ואילו העובד השני ימשוך בפקטור סטנדרטי (של 20 שנות הבטחה) וייהנה מקצבה בסך 5,192 ש"ח בלבד, כלומר הפרש של 25.78% על אותה הצבירה.

דוגמה ב': אותם שני עובדים ירצו למשוך קצבה כדי שישאירו לנשותיהם (הצעירות מהם ב-3 שנים) 100% מקצבתם. העובד הראשון ימשוך קצבה ממוצעת של 5,078 ש"ח והעובד השני (אם לא יהיה עדכון נוסף של טבלאות התמותה) ימשוך קצבה של 4,613 ש"ח בלבד, כלומר הפרש של 10.09%.

המצב כיום

כפי שאנו רואים, חלו עם השנים שלושה שינויים עיקריים:

א. חברות הביטוח השכילו להבין כי עליהן להתעדכן באופן שוטף בכל הנוגע לתוחלת החיים בפועל, שכן אחרת ייווצר מצב שבו יידרשו החברות להפריש רזרבות בגין שיפור נתוני תמותה עתידיים, שיפגעו ברווחיות המוצר הפנסיוני שלהם. ב. מדינת ישראל הפסיקה להנפיק אג"ח ייעודי בעל תשואה ריאלית מובטחת לחברות הביטוח, ולכן כיום כל הפוליסות כפופות ליכולת ההשקעה של החברה. ג. האוצר הגביל את חברות הביטוח בכל הנוגע לעלות ה"ריסקים" הנרכשים ודמי הניהול הנגבים.

נכון להיום אנו נמצאים בעידן שבו הלקוח מקבל מוצר שמייצג לכאורה את השווי האמיתי של הכסף שנצבר בפועל, בניכוי דמי ניהול ועליות ריסק שהם בתחום הסביר. הדבר גרם לסטנדרטיזציה מסוימת בענף ובכך להגברת התחרות בין הגופים המבטחים.

הכותב - אליהו מרצין מתמטיקאי ואקטואר מחברת אליאור ויסברג בע"מ, חברה לייעוץ באקטואריה ופנסיה