בתימ"ש/למי הסמכות בתביעת פיטורים נגד בן זוג/עליון

עובדות וטענות: בשנת 1970 התקבלה המשיבה לעבודה בחברה שבבעלות המבקש. במהלך השנים התפתחו ביניהם קשרים אישיים שחרגו מיחסי עובד מעביד ולימים אף נישאו השניים. כעבור מספר שנים, עלו יחסיהם על שרטון. המשיבה הגישה תביעה למזונות ולמתן סעד הצהרתי בענייני רכוש לביהמ"ש לענייני משפחה והמבקש הגיש תביעת גירושין לביה"ד הרבני. עוד קודם לכן, פיטר המבקש את המשיבה מעבודתה בחברה. לדברי המבקש, הפיטורים לא היו קשורים כלל לסכסוך המשפחתי, בעוד שלדברי המשיבה, הפיטורים לא היו אלא נדבך נוסף בסכסוך העמוק שנתגלע בין בני הזוג. מכאן השאלה שבפנינו – האם מקומה של התובענה להתברר בביהמ"ש לענייני משפחה או בבית הדין לעבודה? ביהמ"ש לענייני משפחה קבע כי אין לו סמכות לדון בתובענה וזאת לאור הוראת סעיף 24(א)(1) לחוק בתי הדין לעבודה, הקובע כי תובענה בין עובד למעביד שעילתה יחסי עובד מעביד תידון בביה"ד לענייני עבודה. על החלטה זו הגישה המשיבה ערעור, שנתקבל, בביהמ"ש המחוזי אשר קבע, כי לאור סעיפים 1(2), 1(2)(א) ו-3(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תהיה סמכות לביהמ"ש לענייני משפחה לדון בתובענה אזרחית בין בעל ואשה שמקורה סכסוך בתוך המשפחה. מכאן הערעור שבפנינו. דיון משפטי: כב' הש' ע' ארבל: כאמור, הבעיה שבפנינו הינה ברירת פורום מתאים. הן חוק בתי הדין לעבודה והן חוק ביהמ"ש לענייני משפחה קובעים, כל אחד, סמכות ייחודית. זה קובע כי בסמכותו של ביה"ד לעבודה מצבים בהם קיימים יחסי עובד מעביד בן הצדדים או שהיו קיימים או עתידים להתקיים, ושעילת התובענה תהא ביחסי עבודה. וזה קובע כי כל סכסוך בין בני משפחה שמקורו בתוך המשפחה, דינו להתברר בבית המשפט לענייני משפחה. התשובה לסוגייה זו מצויה, לטעמי, בסעיף 25(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה הקובע כי: "חוק זה אינו בא לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הדתיים ובית הדין לעבודה". סעיף 25 בא להבהיר, כי על אף האמור בסעיפים אחרים, החוק לא נועד לגרוע מסמכויותיהן הייחודיות של ערכאות חיצוניות למערכת המשפט הרגילה, לדון בנושאים מסוימים. המטרה המרכזית, הן בהקמת מערכת בתי הדין לעבודה, והן בהקמת מערכת בתי המשפט לענייני משפחה הייתה לפתח וליישם את דיני העבודה ואת דיני המשפחה מתוך השיקולים המיוחדים לתחומים אלו. כאשר פורץ סכסוך במשפחה, קיימת סכנה כי בן הזוג, כמעביד, יעשה שימוש לרעה בכוחו, לפגוע בזכויותיו של בן הזוג העובד. בנסיבות אלו, חשוב שהמשפט יעמוד על המשמר להגן על זכויות בן הזוג העובד, כעובד. מצב דברים זה מחייב הבחנה ברורה בין המערכות הכפולות בהן מצויים הצדדים. שיטת המשפט בארץ אינה מבחינה בין עובד שהוא בן משפחה לבין כל עובד אחר. מכאן נובע, כי בירור היקף ההגנות והזכויות של עובד בן משפחה הוא מלאכה הנעשית בשדה דיני העבודה. תופעת הפיטורים על רקע סכסוכים אישיים אינה תופעה נדירה, והדרך להבטיח כי כל מקרה ייבחן עפ"י אמות המידה הראויות שתיושמנה בכלל המקרים באופן שיוויוני ואחיד, היא לקבוע כי סוגיית הפיטורים תידון בביה"ד לעבודה, שלו המומחיות והבקיאות בתחום זה. תוצאה זו מתאימה בענייננו ולו על רקע העובדה כי יחסי המשיבה והמבקש כעובדת וכמעביד קדמו לנישואיהם בתשע עשרה שנים. לא נטען בפנינו כי הנישואים בין השניים הביאו לשינוי כלשהו ביחסי העבודה. נהפוך הוא, בהסכם הממון שערכו הצדדים ביניהם נקבע, כי יחסי העבודה ימשיכו כסדרם. משמעותה של עמדה זו הינה פיצול ההליכים, אשר ככלל, אינו רצוי. חוק בית המשפט לענייני משפחה נועד להבטיח, כי בפני ערכאה אחת תיפרש תמונה שלמה וזאת ע"מ לדאוג כי אף אחד מהצדדים יקופח, אך בענייננו, היחסים המשפחתיים ויחסי העבודה יוצרים שתי תמונות נפרדות וראוי שהן תבחנה בנפרד. משכך, אין לביהמ"ש לענייני משפחה סמכות לדון בפיטורי המשיבה ממקום עבודתה.