בוררות/חובת ההנמקה בפסק דין של בורר/מחוזי

עובדות וטענות:

המשיבים החזיקו בנכס לממכר פלאפל בחיפה לגביו טענו לזכויות של בני רשות מעיריית חיפה. המבקשת פרסמה בילקוט הפרסומים הודעה לפי הסעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 ובה עשתה שימוש בסמכותה לפי הסעיפים 189 ו-190 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 והודיעה, כי המקרקעין דרושים לה באופן דחוף לצרכי ציבור, כי הם מופקעים והיא מתכוונת לקנות בהם חזקה לאלתר. המבקשת ניהלה עם המשיבים מו"מ ארוך לפינוי הנכס. בשלב מסוים היא אף פנתה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לפינוי. במהלך ההליכים המשפטיים, הגיעו הצדדים לכלל הסכם על פיו יקבלו המשיבים את הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת כנגד פינוי הנכס. כן, הוסכם בין הצדדים על מינויה של בוררת שתקבע את "שיעור פיצויי ההפקעה המגיעים למוכר על פי הדין המהותי". הצדדים הסכימו כי על הבוררת יהיה לנמק את פסקה. המבקשת טוענת כי התעלמותה של הבוררת מהלכת ביהמ"ש העליון ברע"א 1054/03 הוועדה המקומית לתו"ב י-ם נ' בדיחי לפיה, "אין לפצות מי שהפעילו עסק בלתי חוקי בגין אובדנו ו/או בגין אובדן המוניטין שלו מחמת הפקעת המקרקעין עליהם הוא ניצב", הינה פסיקה בניגוד לדין המהותי והינה נוגדת את תקנת הציבור. וכמו כן, בניגוד לקבוע בין הצדדים, לא נימקה הבוררת את פסק דינה. המשיבים טענו כי טעויות בפירוש הדין וביישומו מצד בורר, אין בהן כדי להוות עילה לביטול הפסק על יסוד סעיף 24(7). טעות שכזו אינה מהווה חריגה מסמכות.

דיון משפטי:

כב' הש' ע' גרשון: