חוזים/הזמן הסביר לרישום העברת זכות במקרקעין/עליון
עובדות וטענות:
בין המערערים למשיבה נחתם חוזה לפיו רכשו המערערים מהמשיבה 1 יחידת נופש במלון דירות בנתניה (להלן - היחידה). כן חתמו על הסכם ניהול עם המשיבה 2, חברת ניהול שאמורה הייתה לנהל את יחידות הנופש. בהתאם לחוזה, התחייבה המשיבה 1 לרשום זכות חכירה לדורות ביחידה על שם המערערים תוך פרק זמן של עד שלוש שנים ממועד מסירתה למערערים, "בתנאי מוקדם שהקונה מילא במועדן ובמלואן אחר כל התחייבויותיו". מחלוקות שהתעוררו בין הצדדים עוד בטרם חלף המועד הנקוב בחוזה לרישום הזכות, הובילו לפניית הצדדים לבוררות. בכתב התביעה שהגישו המערערים לבורר נטען, בין היתר, כי המשיבות לא רשמו את הזכויות ביחידה על שם המערערים במועד הקבוע בחוזה. בסיומו של הליך הבוררות הושגה פשרה לפיה נדחו תביעותיהם ההדדיות של הצדדים והבורר אישר את הסכם הפשרה ונתן לו תוקף של פסק בורר. הסכם הפשרה לא הוביל לרישום זכותם של המערערים ביחידה. המערערים פנו למשיבות והודיעו כי אם לא תירשם זכותם בדירה בתוך שבוע, יבוטל ההסכם. תשובת המשיבות הייתה כי מכיוון שנושא רישום הזכויות הועלה במסגרת הבוררות שבסופה נדחו התביעות ההדדיות, אין למערערים זכות לבטל את ההסכם ועם זאת, המשיבות פועלות להשיג את האישורים הנדרשים להשלמת הרישום. כשבועיים מאוחר יותר, הודיעו המערערים למשיבות על ביטול ההסכם. המערערים הגישו תביעה לבית המשפט קמא בה הם ביקשו כי בית המשפט יצהיר כי החוזה בוטל כדין. בית המשפט קמא קבע כי לא יהא זה נכון וצודק לקבל את התובענה. מכאן הערעור. טענתם העיקרית של המערערים הינה כי החוזה הופר הפרה יסודית.
דיון משפטי:
כב' הש' ע' ארבל:
