אוזן: הסכם המדינה וההסתדרות פוגע במי שלא מצטרף

ההסכם בין המדינה להסתדרות בדבר מעבר לפנסיה צוברת חל על שתי אוכלוסיות: האחת הינה עובדים שהיום נמצאים במסלול של פנסיה תקציבית, ומוגדרים כעובדים קבועים, והשנייה- עובדים שיצטרפו בעתיד לשרות המדינה.

ראשית, ברצוני להתייחס לעובדים המבוטחים היום בפנסיה תקציבית. לאלה ניתנת אופציה לבטח רכיבי שכר מסוימים כגון: שעות נוספות, שעות כוננות, שכר עידוד וכו' בפנסיה צוברת חדשה או בשילוב של קופות גמל לשכירים וקופות גמל לעצמאיים.

בהסכם נקבע, כי המדינה תפריש לקרן פנסיה צוברת 12% מהשכר. בגין כספים אלה אין חובה לנכות מס הכנסה בשלב התשלום והעובד מצידו יפריש 5.5% מהשכר. עובד שיבחר להישאר בקופת גמל יפריש 5% לקופת גמל לשכירים והמדינה תפריש לו 12% ,כאשר 5% יהיו בקופת הגמל לשכירים ו-7% יהיו בקופת הגמל לעצמאיים.

בגין 7% שמופרשים לקופת גמל לעצמאים יש חובה לנכות מס הכנסה וביטוח לאומי כבר בשלב התשלום. אשר להסכם זה ישנן שתי הערות: הערה ראשונה - הסכם זה פוגע קשות בעובדים, שאינם יכולים או אינם רוצים להצטרף לקרן הפנסיה.

תשלום הכספים לקופת גמל לעצמאים נועד למנוע את הפנייתם לקופה לפיצויים , וזאת כדי להמנע מהצורך להכיר בסעיפי שכר אלה לצורך פיצויים. בהקשר זה ברצוני לציין כי רכיבי שכר אלה הם רכיבי שכר קבועים למדי, והשינויים החודשיים בהם מזעריים.

להערכתי, אם הנושא היה מובא לדיון בבית הדין לעבודה יתכן והיה נקבע כי שכר זה הוא שכר לפיצויים לכל דבר ועניין. אין זה מכובד שהמדינה מסתתרת מאחורי תקנות מס הכנסה ומאפשרת לעובדים לצבור כספים לפיצויים במסלול הפנסיה ולא מאפשרת להם לעשות זאת במסלול קופות הגמל.

עוד תכניות

קבלת ההפרשות הללו כפיצויי פיטורין יכולה הייתה למנוע את ניכוי המס במקור בעת התשלום ולאפשר לעובדים לקבל כספים אלה, כשהם פטורים ממס, כולם או חלקם, במסגרת הפטורים הקבועים בפקודת מס הכנסה.

הערה שנייה: העובדים נקראים לבחור בין קרן הפנסיה וקופת הגמל ,כאשר לרב העובדים אין צל צילו של מושג כיצד לקבל החלטה בענין חשוב זה. להערכתי, על המדינה והאיגוד המקצועי לתת הסברים יותר מפורטים באלו מקרים יש לבחור במסלול של פנסיה ובאלו מקרים במסלול של קופת גמל.

כמו כן, יש מקום לבנות סימולטורים שונים, המאפשרים לעובדים או לנציגיהם להריץ את נתוניהם ולהחליט באופן מושכל מה עדיף. כפי שהדברים נראים היום, אין לעובד כל כלי לבחור מה טוב לו. כל בחירה במסלול זה או אחר הינה בחירה מקרית, שעלולה להסב לו נזקים מיותרים.

להלן דוגמא הממחישה את ההבדלים בתמורות נטו וברוטו בין האופציות השונות: מעבר לפנסיה צוברת - עובדים קבועים

הפרמטרים המשפיעים על הבחירה בין פנסיה צוברת לקופת גמל: גיל העובד, מצב משפחתי (רווק, נשוי, אלמן, גילאי בת הזוג והילדים), גובה הפנסיה התקציבית ברוטו הצפויה בגיל הפרישה, גובה הפנסיה שצפוי לצבור בפנסיה צוברת, עלות זקיפת המס בקופת הגמל, התשואה בקופת הגמל.

דוגמא לכדאיות הצטרפות לקופת גמל:

עובד בן 30, המשתכר כ-10,000 שקל בחודש, בקצב גידול ריאלי שנתי : 2%, רכיבים נוספים לחודש: 3,000 שקל (ללא גידול ריאלי), פנסיה תקציבית צפויה ברוטו בגיל 65 : 14,000 שקל, העברת התשלומים לקרן הפנסיה (17.5% ) פנסיה שתיצבר עד גיל 65 : 2,770 שקל ברוטו, הפנסיה נטו תעמוד על 1,525 שקל לחודש, העברת התשלומים לקופת גמל (17%), צבירה בגיל 65 נטו: 350,000 שקל

(לאחר קיזוז זקיפת המס מההפרשה לקופת הגמל לעצמאים , מחושב בריבית שנתית ריאלית של 3.5% ) רנטה חודשית עד גיל 85 : 2,000 שקל, רנטה חודשית עד גיל 80 : 2,500 שקל.

החלק המשמעותי בהסכם המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה הצוברת הוא הקביעה, כי העובדים החדשים בשרות הציבורי יצטרפו החל מהמועד הקובע לפנסיה צוברת. תוך מספר שנים עשויים להצטרף עשרות אלפי עובדים לפנסיה הצוברת. השאלה הנשאלת היא: האם הופקו הלקחים מהכשלון הכלכלי של קרנות הפנסיה הותיקות?

הגרעונות האקטוארים הכבדים בקרנות הפנסיה ההסתדרותיות וחוסר היכולת של ההסתדרות ושל מנהלי הקרנות להתאים את זכויות העמיתים ליכולת התשלום של הקרנות הביאה למעשה להסכמה בין ההסתדרות לממשלה על סגירת הקרנות הותיקות למצטרפים חדשים ופתיחת קרנות פנסיה חדשות החל ממרץ 1995, קרנות שאמורות להיות מאוזנות אקטוארית.

לפי ההבנות שהושגו עם ההסתדרות, אמורה המדינה להיות ערבה לזכויות העובדים בכפוף לתהליכי ההתייעלות בקרנות הותיקות. בפועל משנת 1995 ועד היום לא קרה דבר בקרנות אלה.

המדינה לא מוכנה לערוב לזכויות העמיתים באופן מוחלט, והקרנות כמעט ולא ביצעו שום תהליכי התייעלות והתאמת זכויות, נהפוך הוא, גם החלטת הממשלה להגביל את השכר המבוטח בקרנות הותיקות ב-2% לשנה לא בוצעה ולמעשה עד לתקופה האחרונה המשיכו הקרנות לקלוט תשלומים ללא מגבלה. וכך הגדילו את הגרעון שלהם, וזאת תוך התעלמות ברורה מהחלטת הממשלה.

מהו הגרעון האקטוארי בקרנות הפנסיה?

לפי נתוני האוצר, הגרעון האקטוארי הכולל מגיע לסך של 60 מיליארד שקל נכון לסוף 2001. (עיקר הגרעון מתרכז במספר קרנות):, בגרעון זה לא נלקחת בחשבון עלות סבסוד אגרות החוב לקרנות שגם היא מגיעה לעשרות מיליארדי שקלים.

מעסיקים ועובדים רבים מתלבטים בשאלה; האם להמשיך ולשלם לקרנות הפנסיה הותיקות עבור מבוטחים צעירים? כאשר ברור לגמרי שביום בו הם עשויים להגיע לגיל הפנסיה, עלולה הקרן להיות חדלת פרעון.

קרוב לוודאי שעובד צעיר בגיל 40, המבוטח בקרן הגמלאות המרכזית לא יקבל פנסיה בהגיעו לגיל פרישה, אלא אם המדינה תסכים לממן לו את הפנסיה על חשבון שאר האזרחים כפנסיה תקציבית לכל דבר.

עובדים רבים מתלבטים בשאלה: האם אין מקום לשקול את פיצול השכר בין קרנות ותיקות וחדשות לצורך פיזור הסיכון או לחילופין, להקטין את השכר המבוטח בקרן פנסיה ולבטח את החלק הנותר בביטוחי מנהלים ו/או קופות גמל.

שתיקת המדינה וההסתדרות בעניין זה, וחוסר הגעה לפתרון מוסכם יוצרים מתח וחרדה בקרב ציבור גדול של עובדים ומעסיקים.

מה היו הכשלים של מערכת הפנסיה הקודמת?

1. ניהול קרטלי- רוב מוחלט של כספי הפנסיה בישראל רוכזו בידי מספר קרנות שנשלטו על ידי גורם אחד. המבנה הקרטלי הביא לחוסר תחרות בין הגופים הפנסיונים השונים ולניוון ניהולי ופיננסי. 2. ניגוד ענינים אמננטי – בהנהלת הקרנות יושבים הן הנהלת הקרן, שתפקידה לדאוג למבוטחים וליציבות הקרן והן נציגי העובדים בקרנות שרואים את תפקידם העיקרי בהשגת זכויות יתר.

אלה גם אלה הם נציגי ההסתדרות. די לראות את זכויות היתר שהוענקו לעובדים בקרן פנסיה "פועלי בניין" כדי להבין עד כמה מבנה זה היה מסוכן והרסני ליציבות הקרן.

3. פסיביות השקעתית - במקום להשקיע את המיליארדים שזרמו לקרנות בענפי המשק השונים ובתשתיות כמקובל במדינות המערב, העדיפו מנהיגי הקרנות "לסגור דיל" עם המדינה, להעביר לה את הכסף תמורת אבטחת ריבית והצמדה. הבטחת הריבית וההצמדה שנתנה המדינה לקרנות, עלתה למדינה עשרות מליארדי שקלים מבלי להשיג את התוצאות הכלכליות המקוות בהשוואה לאלטרנטיבה של השקעת הכספים בתשתיות שונות במשק. 4. התייעלות - ההכנסה של קרנות הפנסיה היותה אחוז קבוע מדמי הגמולים ומהפנסיות המשולמות. כתוצאה מכך , לא היתה לקרן הפנסיה מוטיבציה להתיעל ולהשיג תשואות גבוהות יותר בגין כספי המבוטחים.

אחריות ניהולית ופיננסית

לא היתה אחריות ניהולית ופיננסית כלפי ציבור המבוטחים, אלא רק כלפי הנהלת ההסתדרות , כלומר- קרנות שהפסידו או שהבטיחו זכויות מוגזמות לא נאלצו לתת את הדין על כך. המשלמים את מחיר הכשלון הם העובדים עצמם.

ניהול פוליטי- (כתוצאה מצורת הפעילות של הקרנות) ,כמנהלי הקרנות , לא נבחרו מנהלים מקצועיים ומומחים משוק ההון אלא מנהלים , שהיו ברובם פרי מינויים פוליטיים. לאור הפסדי קרנות הפנסיה הותיקות, ניתן היה לצפות שהמדינה תסיק את המסקנות ותדאג שמצב זה לא יישנה, אבל לצערי לא כך קרה.

החולשות הבסיסיות של קרנות הפנסיה נותרו כפי שהיו .גם הסכם המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת יכול היה לתת למדינה הזדמנות לבזר את השוק וליצור בו יותר תחרות על ידי קביעה כי קרן הפנסיה לעובדי המדינה תיבחר במשותף על ידי נציגי המדינה והאיגוד המקצועי. גם זה לא קרה. למעשה נותר השוק קרטלי כשהיה.

מהן החולשות של קרנות הפנסיה החדשות?

1. המבנה הקרטלי נשאר כשהיה. רוב השוק הפנסיוני נשלט על ידי קרנות הפנסיה של ההסתדרות. 2.ניגוד העניינים המובנה נשאר. הנהלת הקרנות ממונה עדיין על ידי ההסתדרות , והגורם הבוחר את קרן הפנסיה הוא האיגוד המקצועי, שניהם בשליטת ההסתדרות. אין פלא, אם כן, שכל האיגודים המקצועיים בחרו בקרנות פנסיה של ההסתדרות 3. השקעות: 70% מהכספים נהנים עדיין מאגרות חוב יעודיות. יש לבטל הסדר זה, שפוגע במשק, ולחייב את הקרנות להשקיע בתשתיות. שהתשואה למשק, כתוצאה מכך, תהיה עצומה. עדיף למדינה לתת רשת בטחון להשקעות אלה מאשר לממן את שיעור הריבית וההצמדה לאגרות החוב הייעודיות ממקורות שאין לה. 4. שיטת הפנסיה: שיטת הפנסיה נשארה שיטה של אבטחת זכויות, אם כי יש נסיון להתאימה לתשלומים האישיים של העובד. כאשר השיטה היא שיטה של אבטחת זכויות, קשה להכניס בה שינויים. די לזכור את המאבק הארוך, שניהל האוצר נגד הנהלת ההסתדרות על מנת להקטין את זכויות הפנסיה של העמיתים החדשים, ולהתאימם לתוחלת החיים המתארכת. 5. אחריות בעלי קרנות הפנסיה: אין לבעלי הקרן אחריות על יציבותה של קרן הפנסיה (למעט השימוש ב-0.75% מדמי הגמולים המיועדים לרזרבה אקטוארית). אין ספק כי אם היה מנגנון אחריות אישית , בעלי הקרנות היו יוזמים את השינויים הדרושים כדי להבטיח את יציבות הקרן.

ההון העצמי הדרוש להקמת קרן פנסיה הוא מינימלי ובקרנות ההסתדרות הוא אפסי.בקרנות הפנסיה , אם יש כשלון ניהולי פיננסי או חיתומי , הנזק כולו נופל על כתפי העמיתים ושערה משערות ראשם של בעלי הקרן ומנהליה לא נושרת.

במצב זה כדאי לקרנות לצרף אליהן ציבור עובדים כמעט ללא אבחנה, ללא סלקציה וללא תנאים מוקדמים. כדי למנוע מצב זה יש לדרוש הון עצמי מבעלי הקרן , שיעמוד ביחס מסוים להתחיבויותיה , כמקובל בענף הביטוח בארץ ובעולם.

לחילופין ,בעלי קרן שנמצאת בגרעון יידרשו להתאים את זכויות העמיתים ליכולת התשלום של הקרן, או להזרים הון עצמי לכיסוי התחייבויות אלו.

6.דמי ניהול: השיטה, בה הקרן לוקחת לעצמה דמי ניהול מדמי הגמולים (8%-6% ) של העמיתים, לא מחייבת אותה בהתייעלות. זאת ועוד, כולם יודעים שתשלום כזה לא מספיק לניהול ולשרות הולמים לעמיתים. יש לשנות זאת לשיטה , שבה הקרן תקבל הכנסה כאחוז מהצבירה .בדרך זו תהיה לקרנות מוטיבציה להשקיע טוב יותר את כספי העמיתים במגמה להשיג תשואות גבוהות יותר לציבור המבוטחים ולבעלי הקרנות.

בהקשר זה, ניתן לציין את המודל המופעל בחברות הביטוח , בו חלק מדמי הניהול הם קבועים וחלק אחר הוא בונוס או מהלוס על הצלחה או כשלון.

סיכום

יש לברך את האוצר על היוזמה להביא לשינויים במבנה קרנות הפנסיה,אולם כפי שאנו רואים, יש להכניס בקרנות עוד שינויים רבים כדי להפכן לגופים המנוהלים ביעילות. להערכתי, עיקר השינויים צריך להיות בתחומים הבאים:

1. ביזור הכספים המופנים לפנסיה בין מספר רב יותר של קרנות. 2. מניעת ניגוד ענינים בהנהלת הקרנות על - ידי מניעה מנציגי ועדי העובדים להיות שותפים בניהול הקרנות. 3 . על מנהלי ובעלי קרנות הפנסיה לקחת אחריות על האיזון האקטוארי של הקרנות לפי כללים מוסכמים וקרן שתהיה בגרעון ולא תתקן אותו תדרש להשלים ההון הדרוש לכך. 4. יש לחייב את הקרנות להשקיע את כספי העמיתים במשק בפרויקטים ארוכי טווח של , תוך הענקת רשת בטחון לכספי המבוטחים. 5. יש לשנות את שיטת התגמול של בעלי הקרנות מאחוז מדמי גמולים לאחוז מהצבירה או לנוסחה משולבת ביניהם. הדבר יהווה מקור מוטיבציה עבור הקרנות, כדי שישיגו תשואות גבוהות להם ולעמיתים. 6. יש להגביר את שיתוף הפעולה ו/או השותפויות העסקיות בין קרנות הפנסיה לבין גופים פיננסים נוספים .זאת במגמה להבטיח תפקוד יעיל ומוצלח יותר בניהול כספי המבוטחים.

מאת: מאיר אוזן. הכותב הינו יו"ר קבוצת שקל.

אין לראות באמור לעיל משום המלצה לבצע פעולת השקעה כלשהי. המבצע פעולה שכזאת פועל על סמך שיקול דעתו הבלעדי והמלאו כל האחריות מוטלת עליו.