פלילי/עבירת האיומים – סעיף 192 לחוק העונשין/עליון

עובדות וטענות: כתב אישום כנגד המבקש הוגש לבימ"ש השלום בו יוחסו לו איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין כדלהלן: "ביום 17.7.00 בשעה 09:00, או בסמוך לכך, בלשכת הרווחה שבגבעת שמואל, במהלך פגישה בין הנאשם ועו"ס ויקי ניסן (להלן: העו"ס) איים הנאשם בפגיעה שלא כדין בגופה של אשתו בכך שאמר לעו"ס: 'כי הוא גאה בגברים המחסלים את נשותיהם וכי אם אשתו לא תיתן לו את הזהב אז היא תמצא את עצמה בבית הקברות' וזאת בכוונה להפחידה או להקניטה". חשוב להדגיש כי המבקש הואשם בביצוע מעשה איום כלפי אשתו. לנקודה זו משמעות רבה שכן, הקביעה מיהו המאוים עשויה להיות מהותית לצורך בירורו של אישום באיומים. בימ"ש השלום זיכה את המערער מעבירת איום כלפי אשתו ואילו ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה אך ייחס למבקש עבירת איומים כלפי העובדת הסוציאלית. על כך הוגשה הבר"ע שלפנינו. ב"כ המדינה הסכים כי שינוי זהות המאוימת, מעורר קושי, נוכח היעדרה של הזדמנות סבירה להתגונן מצד המבקש. מטעם זה אף הסכימה המדינה, כי לנוכח האופן בו נוהל התיק, יש לקבל את ערעור המבקש ולזכותו מהעבירה בה הואשם. יחד עם זאת, באי-כוח הצדדים טענו בפנינו כי בסוגיות שהתעוררו במקרה זה קיימת פסיקה סותרת בבתי המשפט השונים וכי עדיין לא יצאה הלכה מבית משפט זה. לפיכך נתבקש בית משפט זה ליתן דעתו לשאלות העקרוניות העולות מהמקרה דנן.

דיון משפטי: כב' הש' ד' בייניש: מלשון הסעיף עולה כי איום הוא מעשה שנעשה ("בכל דרך שהיא") כדי להפחיד או להקניט אדם בכך שייפגעו גופו, חירותו, נכסיו, שמו הטוב או פרנסתו – שלו או של אדם אחר. האיום הוא, אפוא, ביטוי שהמשפט מטיל עליו מגבלות תוך פגיעה בחופש הביטוי וזאת, כדי להגן על ערכים אחרים ובהם שלוות נפשו, בטחונו וחירות פעולתו של הפרט. האיום מסכן את חירות פעולתו של הפרט שכן, פעמים רבות, כרוך האיום גם בציפיה להתנהגות מסוימת מצד המאוים שהמאיים מבקש להשיג באמצעות השמעת האיום. יודגש, כי על פי סעיף 192 לחוק העונשין, אין נדרשת תוצאה של פגיעה בפועל בערכים המוגנים על מנת שתתקיים עבירת האיומים. מדובר, אפוא, בעבירה שהיא מסוג העבירות ההתנהגותיות. נפנה לבחון עתה, ביתר פירוט, את יסודותיה של עבירת האיומים. עבירת האיומים – היסוד העובדתי: חלקו הראשון של הרכיב ההתנהגותי בעבירת האיומים הוא המעשה הפיזי עצמו של ביצוע האיום. על פי לשון החוק, מעשה זה יכול להיעשות "בכל דרך שהיא". ניתן ללמוד, אפוא, מלשון החוק, כי התנהגות המהווה מעשה איום אינה מוגבלת לצורה מסוימת והאיום יכול להימסר בכתב, בעל פה או בתנועות גוף. כמו כן, האיום יכול להימסר תוך שימוש באמצעים שונים: כתבה בעיתון, מכתב, הודעת דואר אלקטרוני וכן הלאה. ההיגד "בכל דרך שהיא", המגדיר את היקף הרכיב ההתנהגותי בעבירת האיומים, מבטא את מגמת החוק לקבוע מרחב בלתי מסויג של צורות התנהגות אסורות, ובלבד שהן עולות מבחינה מהותית כדי "איום". התייחסות זו לעבירת האיומים היא התייחסות הבוחנת את מהותו ותוכנו של הביטוי ולא את צורתו החיצונית. חלקו השני של הרכיב ההתנהגותי ביסוד העובדתי של עבירת האיומים הוא תוכנו של האיום. בעוד שהמעשה הפיזי עליו עמדנו לעיל הוא דרך הביטוי הרי שבתוכן האיום כוונתנו היא לביטוי עצמו ולמהות הפגיעה המשתמעת ממנו. כאשר הביטוי מתייחס לאפשרות הפגיעה, שלא כדין, בחירות, בנכסים, בשם הטוב או בפרנסה של האדם שעליו מאיימים, "או של אדם אחר", כי אז על פי תוכנו הוא יכול לעלות כדי "איום". סיווגו של ביטוי כ"איום" מוציא את הביטוי אל מחוץ לתחום הביטוי המוגן והופך את האדם שביטא אותו לעבריין. בכך נפגע חופש הביטוי הנתון לכל אדם וככל שיינתן פירוש רחב יותר למושג האיום כך תתעצמנה המגבלות על חופש הביטוי. בשל התנגשות זו – בין הערך של חופש הביטוי לבין הערכים הקשורים בהגנה על שלוות נפשו, בטחונו וחירות פעולתו של הפרט – קשה לעתים לקבוע במדויק אילו תכנים יעלו כדי איום ואילו לא. המבחן אותו מפעיל בית המשפט בבוחנו ביטוי החשוד כאיום הוא מבחן של אדם מן הישוב הנמצא בנעליו של המאוים, דהיינו, באותן נסיבות בהן היה נתון המאוים. בית המשפט אינו בוחן את הביטוי באופן מנותק מסביבתו, אלא הוא בוחן את מכלול הנסיבות בהן נמסר הביטוי ובהן זהות המאיים והמאוים, הקשר או מערכת היחסים ביניהם, הרקע לביטוי וכן ההתרחשויות או התוצאות שבאו לאחר הביטוי. ניתוחם של הנתונים הנסיבתיים השונים ייעשה תוך הסתמכות על ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים. מכיוון שבית המשפט בוחן את מהותו של הביטוי בתוך הקשרם הרחב של הדברים, אין צורך להוסיף למבחנים אלה רכיב עובדתי מחייב וקשיח של "זיקת ענין" שהיא רק נסיבה אחת מהנסיבות האופפות את מסירת האיום, ונסיבה זו תישקל ביחד עם הנסיבות הרלוונטיות האחרות. ניתן, אפוא, לקבוע, כי ככל שהאמירה תהא חמורה ופוגענית יותר מבחינת תוכנה כך יהיה זה ברור יותר כי מעצם טיבה ואופייה היא מהווה איום כלפי קולט האמירה. לפיכך, אמירה עלולה לעלות כדי איום גם בהעדר כל זיקה בין המאוים שקלט את האמירה לבין מושא האמירה וזאת בעיקר בשל מהותה וחומרתה של האמירה. סעיף 192 נוקט במילים: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו...בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו...". אחת השאלות העומדות במרכזו של ערעור זה היא כיצד יש לפרש את הביטוי "על אדם". האם ביטוי זה מחייב קליטה של האיום אצל המאוים עצמו או, שמא, די בכך שהאיום נקלט אצל אדם כלשהו, אף אם אינו המאוים, כדי שתושלם העבירה. קיימות שתי גישות אפשריות לפרשנותו של ההיגד "על אדם" בעבירת האיומים. גישת הקליטה - לפיה, נדרשת קליטה של דברי האיום אצל המאוים עצמו על מנת שתתגבש עבירת האיומים. דהיינו, על מושא האיום לקלוט בעצמו את האיום שהופנה כלפיו. הרציונל העומד ביסוד גישה זו הוא כי בהעדר קליטה של דבר האיום אצל המאוים עצמו אין נפגעים הערכים המוגנים, המונחים ביסוד עבירת האיומים. לעומתה, קיימת גישת הביטוי - לפיה, ההיגד "על אדם" אינו מחייב שהמאוים עצמו יקלוט את דבר האיום ודי בכך שהמאיים ביטא את דבר האיום והוא נקלט אצל אדם כלשהו. על פי גישה זו, כאשר אדם משמיע באוזני אדם אחר אמירה העולה מבחינה מהותית כדי איום הרי שבכך הוא משלים את ביצוע היסוד העובדתי האקטיבי של העבירה. על פי גישת הביטוי, הפסול בעבירת האיומים טמון בכוונה להטיל אימה ופחד על המאוים באמצעות האיום. לפיכך, על מנת לקבוע אם נעברה עבירה מושלמת של איומים, יש להתמקד בבחינת היסוד הנפשי אצל המאיים, אם התכוון או צפה בדרגה גבוהה הקרובה לוודאות, שדברי האיום שהשמיע יעברו למושא האיום. על מנת להכריע בין השתיים יש לבחון את לשון הסעיף, תכליתו והרציונאל שביסודו, ונראה, כי גישת הקליטה היא זו המדגישה את התכלית של מניעת ההפחדה וזאת, נוכח הערכים עליהם נועדה העבירה להגן – שלוות נפשו, בטחונו וחירות פעולתו של המאוים. המשמעות המתחייבת מאימוץ גישת הקליטה היא שבהעדר קליטה של האיום על ידי המאוים עצמו, אין הרכיב הנסיבתי "על אדם" מתקיים והיסוד העובדתי של העבירה אינו מושלם. בהעדר קליטה של דברי האיום אצל המאוים עצמו נותר מעשה האיום בגדר ניסיון בלבד וזאת, אם יצא מגדר שלב ההכנה. עבירת האיומים – היסוד הנפשי: יסוד זה מורכב משניים: הוכחת מודעות מצד מבצע העבירה לטיב המעשה ולקיום הנסיבות; והדרישה כי מעשה האיומים ייעשה "בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו". דרישת הכוונה שבסעיף היא שתתקיים אצל המאיים שאיפה מודעת לפגוע בערכים המוגנים בסעיף, דהיינו, שאיפה להטיל אימה. כאמור, בעבירת האיומים המונח "בכוונה" אינו מתייחס לרכיב תוצאתי ומשמעותו הנכונה, אם כן, היא "במטרה". היינו, שהמטרה הניצבת לנגד עיניו של המאיים בהשמיעו את דבר האיום היא השאיפה להשיג את ההפחדה או ההקנטה. באשר להחלתו של מצב נפשי של 'צפיות', נקבע כי זה, רלוונטי לעבירות תוצאתיות. אלא שיחד עם זאת אף נקבע, כי יכול וגם בעבירות התנהגותיות יחילו את הלכת הצפיות אך הדבר ייעשה לאחר בחינה פרטנית של העבירה, עפ"י פרשנות העבירה בהתאם לתכלית חקיקתה ומטרותיה. וכך גם בענייננו. כאמור, הערכים המוגנים בעבירת האיומים הינם שלוות נפשו, ביטחונו וחירות פעולתו של הפרט. קרי, הבטחת שלום הציבור. יתרה מזאת, ביטוי מאיים גרידא יהא בד"כ פסול על פניו. לפיכך, מוצדק, אפוא, להחיל את הלכת הצפיות על עבירת האיומים שכן, בכך אנו מצמצמים את ההגנה שאנו מעניקים לביטויים שהם פסולים על פניהם ואינם מצויים בלב ליבו של הביטוי המוגן. לפיכך, כיום, אין עוד בחוק דרישה להוכחת "זיקת עניין" בין המאוים לבין מושא האיום ובנסיבות המתאימות, איום המוסב כנגד אדם אחר יכול להיות איום על השומע או קולט האיום. עוד קבענו, כי עבירת האיומים משתכללת רק כאשר האיום נקלט אצל המאוים. לפיכך, בהעדר קליטה על ידי המאוים, נותר המעשה לכל היותר בגדר ניסיון לאיים. כמו כן, הגענו למסקנה כי כאשר יש צפיות ברמה גבוהה של הסתברות כי יש באיום כדי להפחיד או להקניט כי אז מתקיים היסוד הנפשי של "כוונה" הנדרש בעבירה. לפיכך, גם אם לא התכוון המאיים להפחיד את קולט האיום, די בכך שצפה שאפשרות זו עשויה להתממש ברמת הסתברות גבוהה כדי שהעבירה תושלם כלפי אותו קולט. בענייננו, צדק ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו להרשיע את המבקש. תוכן הדברים שהשמיע המערער אמנם הופנה, לכאורה, כלפי אשתו אך, עם זאת, טיבה החמור והפוגעני של האמירה המאיימת ומעמדה המקצועי של העובדת הסוציאלית, עשויים להוביל למסקנה כי בנסיבות הענין צפה המערער בהסתברות גבוהה את האפשרות כי אמירתו תפחיד גם את העובדת הסוציאלית, ומצב נפשי זה שקול כנגד דרישת הכוונה הקבועה בסעיף 192 לחוק. יתכן גם, כי המערער התכוון ממש להפחיד בדבריו את העובדת הסוציאלית. מכל מקום, מכיוון שאין חולק כי העובדת הסוציאלית קלטה את האיום בעצמה, הרי שלכאורה מתקיימים לגביה יסודותיה של עבירת האיומים. בהתחשב בכך, לא היה צורך להכריע בשאלה האם האיום הגיע לאשתו של המערער על מנת להרשיעו באיומים. עם זאת, בנסיבות המקרה דנן, בהתחשב באופן בו התנהל הדיון בעניינו של המערער ובהסכמת המדינה, החלטנו לזכות את המערער מעבירת האיומים.