חוקתי/הגבלת חופש התנועה אל מול ביטחון המדינה/עליון

עובדות וטענות: עם שחרורו של העותר, מרדכי ואנונו, הוצאו כנגדו צווי איסור יציאה מן הארץ וצווי הגבלה בתוך הארץ. העותר עתר כנגד צווים אלה (בג"צ 5211/04) וביהמ"ש העליון דחה עתירתו בקובעו, בין היתר, כי תקופת מאסרו הארוכה של העותר לא הפיגה את נחישות רצונו וכוונתו לחשוף ברבים מידע סודי אודות הקריה למרכז גרעיני שנאסף על ידו בתקופת העסקתו שם. כן נקבע, כי לעותר יכולת ממשית לפגוע, באמצעות חומר ונתונים רבים שנמצאים ברשותו, בעניינים בעלי חשיבות בטחונית מן המעלה הראשונה של ישראל. ביהמ"ש באותו הליך, ראה לנכון שלא להתערב בתוקפם של הצווים. לאחר פקיעת הצווים נשוא ההליך הקודם, חודשו צווי ההגבלה ואיסור היציאה מן הארץ, המהווים נושא הדיון בעתירה זו. בעתירה זו מבקש העותר כי ביהמ"ש יורה למשיב 1, אלוף פיקוד העורף, לבטל את צו הצמצום וההשגחה (להלן: צו ההגבלה) שהוציא כנגדו וכי יבוטל את צו איסור היציאה מן הארץ שהוצא כנגדו (להלן: צו איסור היציאה). העותר תוקף את חוקיות הצווים באמצעות ניתוח תוכנם, על רקע ערכים חוקתיים העומדים ביסוד זכות האדם להגנה על חירותו האישית. הוא טוען כי הצווים אינם עומדים באמות המידה המותוות על ידי עקרונות פיסקת ההגבלה שבחוק כבוד האדם וחירותו, ובמיוחד בתנאי המידתיות. עמדת המשיבים היא כי הצווים הוצאו כדין, ולא נפל בהם פגם. לטענתם, העותר עדיין מהווה מקור סכנה ממשית לפגיעה בביטחון המדינה, בהצהירו בגלוי על כוונתו לפרסם מידע סודי שטרם נחשף בציבור.

דיון משפטי: כב' הש' א' פרוקצ'יה: הצווים דנן, מעלים את שאלת חוקיותו של המעשה המנהלי, בהטלת ההגבלות האמורות על החופש האישי של העותר בשם ההגנה על בטחון המדינה. זכות התנועה של האדם, כמאפיין מהותי של חירותו האישית, הוכרה כבר מקדמת דנא כזכות-על, בעלת עוצמה ומעמד מיוחדים בין זכויות וחירויות היסוד של הפרט. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בסעיף 6, העניק לזכות התנועה מעמד חוקתי. אף שזכותו של הפרט לחופש תנועה בתוך גבולות המדינה לא מצאה את ביטויה הסטטוטורי בחוק היסוד בשונה מחופש היציאה והכניסה לישראל, היא מוכרת בהלכה הפסוקה כזכות חוקתית מכוח ההכרה הכללית בחירותו האישית של האדם, ובנגזר מכבודו כאדם. במדרג זכויות האדם בישראל, זכות התנועה של הפרט ניצבת ברף העליון . עם זאת, זכותו של הפרט לחופש תנועה ולחירות אישית אינה מוחלטת. היא נתונה להגבלות, מקום שיש צורך לאזנה כנגד אינטרסים וערכים חברתיים חיוניים סותרים. הבולט מבין ערכים אלה הוא אינטרס ההגנה על בטחון המדינה. שלום הציבור ובטחונו הוא ערך יסוד לקיומה של חברה אנושית. בנסיבות מסוימות, חופש תנועה מלא עלול לסכן את בטחון הציבור. לכן, הקנה המחוקק כוחות לרשות המוסמכת להגביל את חירותו האישית ותנועותיו של אדם בתוך הארץ וכן, ביציאה ממנה ובכניסה אליה. בהתנגשות בין הערכים דנן ננקטה גישה של איזון אנכי, הרואה בביטחון ערך גובר. עם גם בעריכת איזון אנכי, נדרש צמצום מרבי של מידת הפגיעה בפרט, ככל שהדבר ניתן, בלא לפגוע בתכלית הביטחונית. אמת המידה המקובלת לאיזון בין זכות יסוד לערך נוגד היא זו הקבועה בסעיף 8 לחוק היסוד – פיסקת ההגבלה. בחינת מידת הלגיטימיות שבפגיעה בזכות החוקתית נסב על מדתיות הפגיעה, ועל השאלה האם הפגיעה אינה עולה על הנדרש. כאן השתרשה נוסחת איזון הנשענת על קיומו של "חשש כן ורציני" לפגיעה בביטחון, כתנאי ראשוני ללגיטימיות של פגיעה בזכות הפרט. אולם, גם מקום שמבחן זה מתקיים, עדיין יש לבחון האם הפגיעה בחופש התנועה הינה מדתית במובן הדרישות הבאות: האם האמצעי שנבחר מתאים להשגת המטרה; האם קיים אמצעי אחר שפגיעתו קטנה יותר, היכול להשיג את התכלית הרצויה; האם האמצעי שנבחר פוגעני עד כדי כך שהתועלת שהוא מצמיח נמוכה מן הפגיעה שהוא מגלם; ההגבלות שהוטלו על העותר בשני הצווים דנן הן קשות ומהותיות. האיסור על יציאתו את הארץ היא מוחלטת וטוטלית למשך זמן תוקפו של הצו. ההגבלות על חופש תנועתו בתוך הארץ עיקרן בחובה להודיע לגורם המוסמך על תנועותיו תוך זמן מוגדר מראש. עניינן העיקרי בקיום פיקוח מתמיד על תנועותיו. יש בהן גם איסור להימצא, בלא אישור מראש, במרחק מסוים ממקומות מוגדרים שדרכם ניתן לעזוב את הארץ, ובכלל זה שטחי יהודה, שומרון ועזה. נאסר עליו גם להיכנס לנציגויות דיפלומטיות בלא אישור, והוטלו הגבלות על קשר ההידברות שלו עם אזרחים או תושבים זרים ועל החלפת ידיעות עמם. להגבלות אלו ישנה זיקה גם להצרת חופש הביטוי. ההיקף הגיאוגרפי של ההגבלות הוא רחב; מידת האינטנסיביות שלהן ניכרת ומשך הזמן שלהן צריך להימדד גם על רקע מאסרו הממושך של העותר שנמשך 18 שנים, מתוכן, קרוב ל-12 שנים בבידוד מוחלט וכן, על רקע צווים מגבילים קודמים שהוצאו נגדו מיד עם שחרורו מהמאסר. ביהמ"ש שוכנע לאחר דיון ארוך ולאחר בדיקת הנתונים שהוצגו בפניו, כי בידיו של ואנונו חומר סודי בעל רמת סיווג בטחוני גבוה ביותר ובעל חשיבות מערכתית רבה, הקשור למהלך עיסוקו ועבודתו בקריית המדע הגרעיני. חומר זה, בחלקו הגדול, לא נחשף עד כה ברבים ותכניו הם בעלי משמעות, חרף השנים הרבות שחלפו. הסכנה לביטחון המדינה ולאינטרסים חיוניים של הציבור הכרוכה בחשיפת המידע הביטחוני הינה ישירה וממשית. מדובר בחשש לפגיעה באינטרס ציבורי חיוני של ממש, אשר קיים הכרח להסירו. לכך התווספו גם שיקולי בימ"ש זה, בהחלטה הקודמת הנוגעת לצווים אלה (בג"צ 5211/04), בה נותחו בפירוט הנתונים והראיות המאששים את כוונתו של ואנונו לחשוף את המידע שברשותו. סיכון זה מקבל משנה תוקף, נוכח טענות המדינה לפיהן, ואנונו חוזר ומפר את צווי ההגבלה שהוטלו עליו מאז שוחרר. כמו כן, בשלב זה, קשה לומר כי קיימים אמצעי הגבלה על החופש האישי של העותר שחומרתם פחותה, העשויים להשיג את התכלית הבטחונית במלואה. בנסיבות אלו, גם דרישת המידתיות במובנה הצר מתממשת. לא ניתן לומר כי האמצעי שנבחר פוגעני במידה שאינה סבירה ביחס לתועלת שהוא מצמיח. האינטרסים הבטחוניים שההגבלות נועדו לשרת הינם כבדי משקל ביותר; ההגבלות עצמן אינן מן הפגיעות החמורות ביותר בחירות ובחופש התנועה. עד כה, המציאות מצביעה על האפקטיביות היחסית של ההגבלות שהוטלו, בכל הנוגע לחשיפת מידע בטחוני רב ערך. תועלת זו, גם אם היא יחסית, מצדיקה את המשכן, משתועלתן גוברת על עוצמת הפגיעה שהן מגלמות. צודק העותר באשר למשמעותו כבדת המשקל של מימד הזמן שחלף. אולם יש לזכור, כי להתנהגותו ביחס להגבלות שהוטלו עליו, יד וחלק בקביעת נקודת האיזון הראויה במקבילית הכוחות בין זכותו לחופש אישי לבין ההגנה על אינטרס הציבור. הפגנת יחס מזלזל בחוק וברשויות האכיפה וזאת, כאשר העותר חוזר ומצהיר על כוונתו להפר נורמה פלילית בעלת חשיבות מכרעת, האוסרת עליו גילוי סודות מדינה. בכך, הוא מחזק את עוצמת השיקול הביטחוני, וגורע ושוחק במו ידיו ממשקלה וכוחה של זכותו לחופש אישי בלתי מוגבל שאליו הוא נושא את נפשו. עוד טוען העותר, כי צו ההגבלה שהוחל עליו בפנים הארץ לוקה בחוסר בהירות והעדר וודאות ובכך נוגד את עיקרון החוקיות. אכן, צו המגביל תנועתו של אדם, ואשר הפרתו עלולה לגרור ענישה פלילית, חייב להיות בעל רמת וודאות כזו שמי שחייב בקיומו לא יכשל בהתנהגותו עקב אי בהירותו. ההוראה בצו ההגבלה הנוגעת לאיסור החל על העותר להימצא בטווח של 100 מטרים ממקומות המהווים מעברים שמהם ניתן להגיע לאיזורי יו"ש וחבל עזה אינם מוגדרים ואינם בגדר ידיעה כללית של הציבור, ולכן גם לא בגדר ידיעתו הכללית של העותר. העדר פירוטם של המקומות האמורים הופך את האיסור בנקודה זו למעורפל ובלתי ברור. אין לצפות מהעותר שידע על מיקומם של מעברים אשר הרשות עצמה מתקשה להגדירם בצו. לפיכך, האיסור בצו ההגבלה אינו מתיישב עם דרישת החוקיות ודינו להתבטל.