משפחה/שלילת זכות הטיעון בפס"ד המאשר גירושין/עליון

עובדות וטענות: המנוח הגיש לביה"ד הדרוזי בעכו בקשה שכותרתה "בקשה לפירוק נישואין (גירושין)" לפיה הוא מבקש לפרק את נישואיו מהעותרת. בדיון שנערך בפני ביה"ד, הצהיר המנוח כי הכריז על גירושין מאשתו ולאור זאת החליט ביה"ד כי מן הנמנע להמשיך בקשר הנישואין. כחצי שנה מאוחר יותר פנה המנוח לביה"ד לדון באפשרות של חזרה מבקשתו וביה"ד ציין בעניין, כי עפ"י הדין הדרוזי, מרגע שהכריז הבעל על גירושיו ועמד על כך בפני עדים מהימנים, אין באפשרותו לחזור בו והוא מנוע מלשוב ולחיות או להתפייס עם אשתו. לאחר תום שמיעת הצדדים, הורה ביה"ד על הגשת סיכומים אך עוד בטרם עלה בידי המנוח להגיש סיכומיו, הוא נהרג בעת מילוי תפקידו כשוטר, בניסיון לנטרל מחבל מפגע. עם זאת, הגיש ב"כ המנוח בקשה להוצאת תעודת גירושין בשם המנוח, ולחילופין, להורות לצדדים להימנע מלעשות שינוי כלשהו במרשם האוכלוסין. בתשובה לכך, טענה העותרת, כי מדובר בבקשה חסרת כל בסיס משפטי, שכן משפחת המנוח איננה כלל צד להליך בפני בית-הדין ואיננה יכולה לבוא בנעלי המנוח. בתשובתה אף ביקשה, כי לאור פטירתו של המנוח, יש להפסיק את ההליכים. ביה"ד, עוד בטרם הגשת הסיכומים, פסק כי יש להוציא תעודת גירושין ואף ציין כי דחה הבקשה להפסקת הליכים מאחר ולמעשה הם נסתיימו וכל שנותר הוא הגשת הסיכומים. על כך הגישה העותרת ערעור אשר נדחה ע"י ביה"ד לערעורים. שם נעשתה הבחנה בין הדין השרעי הדתי הדרוזי ובין החוק האזרחי הכללי בישראל ונקבע, כי הגם שבהליך בפני בית-הדין נפלו פגמים, הרי שאין הדבר משנה את תוצאת הדיון לפי הדין הדתי. כן צויין, כי בהתאם לדין הדרוזי, בעל שגרש את אשתו אינו יכול לחזור ולחיות עמה. בהתאם לכך נקבע, כי בנסיבות המקרה, נתקיימו הדרישות המצויות בדין הדרוזי לשם ביטול חוזה הנישואין בין המנוח והעותרת וזאת עוד בחייו של המנוח ופטירתו אינה מונעת את הוצאת תעודת הגירושין. מכאן העתירה דנן, להורות על ביטולם של פסקי-הדין של בית הדין ובית הדין לערעורים וכן, כי נורה על בטלותה של תעודת הגירושין שהוצאה מתוקף פסק-דינו של בית-הדין.

דיון משפטי: כב' הש' ס' ג'ובראן: ביה"ד הדרוזי הינו רשות שיפוטית עצמאית, בעל סמכות שיפוט ייחודית בכל הנוגע לענייני נישואין וגירושין של בני העדה הדרוזית בישראל. ככזה, תחום הביקורת אותה מפעיל ביהמ"ש העליון בכל הנוגע לפעולתו של בית-הדין מצומצמת בהיקפה, בהתאם לקבוע בסעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה. בעניין זה נקבע בבג"ץ 1923/91 אדוארד רוזנצויג נ' ביה"ד הרבני האזורי בחיפה: "...מכוח סמכותנו זו, אם נתבקש לכך, נברר, אם בית הדין דן במחלוקת פלונית על-פי הסמכות הקנויה לו בחוק או אם נמנע הוא מלדון בעניין, שעל-פי הדין הוא בגדר סמכותו דווקא. בתחום צר זה בכוחנו להידרש גם לשאלה, אם ועד כמה, התנהלו ההליכים באותה רשות שיפוטית תוך פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, אם משום שכך נהגו הדיינים או אפילו אם משום שראו חירות לנהוג כך עפ"י המשפט החל עליהם. הלכה היא מלפנינו, כי פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי כמוה כחריגה מסמכות, והרי בסוגיה זו ודווקא בה הוסמכנו לדון". בפסיקה נקבע, כי גירושין, שהסמכות לדון בהם מוענקת לבתי-הדין הדתיים, נוגעים לגירושין בין שני הצדדים לקשר הנישואין שהתרתו מתבקשת. משנפטר המנוח, הרי שלא נמצאו עוד בפני בית-הדין, או בכלל, שני צדדים לעניין הגירושין. למעשה, מותו של המנוח הוציא את העיסוק בשאלת מעמדו האישי מגדר הקטגוריה של "עניני נישואין וגירושין". משלא דובר עוד בעניין הנוגע לגירושין של בני העדה הדרוזית, הרי שפקעה סמכותו של בית-הדין והוא נדרש לקנות סמכות מחודשת בעניין, בדרך של הסכמת הצדדים, דבר שלא נעשה כאן, היות והעותרת לא נתנה הסכמתה וגם המנוח לא יכול היה להסכים לכך לאחר מותו. ולפיכך, משנפטר המנוח, פקעה סמכותו של בית-הדין לעסוק בשאלת גירושיו של המנוח מהעותרת. עם זאת, בית-הדין החליט ליתן את פסק-הדין המאשר את הגירושין בהתבסס על קביעתו, לפיה הגירושין השתכללו, מבחינת הדין הדרוזי המהותי, עוד בחייו של המנוח. החלטה זו תיבחן לאור כללי הצדק הטבעי וחוקי המדינה. אחד מעיקרי הצדק הטבעי, בהם מחויב בית-הדין הדתי, בדומה לכל גוף המפעיל סמכויות שיפוטיות או מעין-שיפוטיות, הוא החובה להעניק למי שעלול להיפגע כתוצאה מהפעלת סמכותו של הגוף, אפשרות מהותית לטעון בפני הגוף המכריע בעניינו. במקרה דנן, מתן פסק-הדין, בטרם נסתיימו ההליכים בתיק, כאשר העותרת טרם הגישה את סיכומיה וכאשר הסיכומים מטעם ב"כ המנוח הוגשו לאחר מותו של המנוח, שללה משני הצדדים גם יחד את הזכות לטעון את טענותיהם במלואן. במצב דברים זה, מתן פסק הדין מנע מהצדדים את זכות הטיעון במונחה הרחב. מעבר לכך, הגם שבהתאם לדין הדרוזי בישראל, הפן המהותי של הגירושין מגולם בעצם הכרזתו של הבעל, כי הוא מגרש את אשתו, הרי שבכדי להקנות לאקט הגירושין תוקף משפטי כלפי כולי עלמא, באמצעות הכרת הרשויות, הרי שעל הבעל המגרש לפנות לבית-הדין כדי שייתן משמעות משפטית להכרזתו, דרך ההליך המשפטי, אחרת פעולתו חסרת תוקף. מלבד הפן המשפטי, הליך זה הינו פרוצדוראלי המצריך בכל שלב ושלב פעולה פיזית מצד בעל הדין, בין אם בעצמו ובין אם באמצעות בא-כוחו וגם במישור זה לא ניתן לדעת כיצד היה פועל המנוח לו היה בין החיים. גם בגישתו של בית-הדין, לפיה הכרזת הגירושין איננה הדירה, כך שממילא טענותיו של המנוח לא יכולות להעלות או להוריד לעניין מתן פסק-הדין, אין כדי לתקן פגם זה במתן זכות השימוע. כשם שהשתרש בפסיקה הביטוי, כי "אין חקר לתבונת סניגור" הרי שבמקרה דנן, על אחת כמה וכמה, אין חקר לתבונת בעל הדין ולא ניתן לדעת מה טוען היה המנוח בפני בית-הדין לו נותר היה בין החיים. עילה נוספת להתערבות בפסק-דין של בית-הדין הדתי הינה התעלמותו מהוראת חוק המכוונת כלפיו. הוראות סעיפים 181 ו-182 לחוק העונשין. סעיף 181 קובע, כי התרת קשר הנישואין על כורחה של האישה, באין בשעת התרת הקשר פסק-דין סופי של בית הדין המוסמך המחייב את האישה להתרה זו, הינה עבירה פלילית שהעובר אותה דינו מאסר בן חמש שנים. במקביל, קובע סעיף 182 איסור על סידור גירושין האסורים לפי דין. משילוב לשון שני הסעיפים עולה, כי האיסור מופנה כנגד התרת קשר הנישואין מבלי שיינתן בעניין פסק-דין סופי של בית-הדין. יש לציין, כי הבעל יכול, למרות האמור בסעיף, לגרש את אשתו בעל כורחה, גם בטרם ניתן בעניין פסק-דין סופי ולגירושין יהיה תוקף מבחינת דיני המעמד האישי, הגם שבגין כך ישא באחריות פלילית למעשה. עם זאת, במקרה שלפנינו, ביקש המנוח לפעול לפי הסייג הקיים בסעיף 181 לחוק העונשין, לפיו אם ניתן בעניין פסק-דין סופי בטרם הותרו הנישואין, הרי שגם אם הנישואין נעשו על כורחה של האישה, לא יהיה מדובר בעבירה פלילית. על כן, פנה המנוח לבית-הדין וביקש, כי נישואיו יותרו באמצעות פסק-דינו, לאור הכרזתו על גירושיו מהעותרת. אלא, שבקביעתו של בית-הדין, לפיה הנישואין הותרו ע"י המנוח עוד בטרם ניתן פסק-הדין, התעלם למעשה בית-הדין מהוראת סעיף 182 לחוק העונשין, המופנה, במקרה זה, כלפי בית-הדין ויצר מצב בו המנוח, בעל כורחו, ביצע עבירה על סעיף 181 לחוק העונשין. במקרה דנן, העותרת אף הצהירה בפני בית-הדין, כי הגירושין נעשים בניגוד לרצונה ועל כורחה והיא נאלצת להסכים לכך בשל המסגרת הנורמטיבית החלה עליה בהתאם לדין הדרוזי בישראל. הטעם הנעוץ בדרישה להתרת קשר הנישואין באמצעות פסק-דין סופי הינו ההגנה אותה מספק פסק-הדין לאישה המגורשת על כורחה, דרך הסדרת הפן הכלכלי של הגירושין ודאגה לזכויותיה של האישה המגורשת. בהתרת הנישואין בין המנוח והעותרת, על כורחה של העותרת ומבלי ליתן בעניין פסק-דין, יש פגיעה חמורה בזכויותיה של העותרת, המוגנות ע"י הסנקציה הפלילית שבחוק העונשין. פגיעה זו חמורה על אחת כמה וכמה, משלא ניתנה לעותרת זכות טיעון בעניין זה. לפיכך, קביעתו של ביה"ד מהווה סטייה מהוראות סעיפים 181 ו-182 לחוק העונשין. גם בקביעת סדרי הדין הנהוגים בפניו, קביעה הנמצאת בתחום סמכותו הטבועה של בית-הדין, מחויב בית-הדין בשמירה על עיקרי הצדק הטבעי הדיוני ועל עקרונות היסוד של השיטה המשפטית הישראלית. במקרה דנן, לא ראה עצמו בית-הדין מנוע מלדון בפרשה, חרף מותו של המנוח ומבלי שימונה מי שיבוא במקומו. בית-הדין עשה כן, למרות הוראתה של תקנה 44 לתקנות סדר הדין הדרוזי, לפיה אם מחליט בית-הדין להמשיך בדיון לאחר פטירתו של אחד הצדדים, עליו לזמן לשם כך, את היורשים או את האפוטרופוס שמונה לעיזבון המנוח, באם מונה. המשכת ההליך ע"י עו"ד קאסם, "בשמו" של המנוח, מבלי שיבואו יורשי המנוח או מנהל עזבונו במקומו, הינה פעולה חסרת תוקף משפטי. עם מותו של המנוח פקע ייפוי כוחו של עו"ד קאסם, בהתאם לסעיף 14 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965. בהתאם, הרי שגם החלטותיו של בית-הדין, אשר נתקבלו לאחר בקשות שהוגשו לכאורה בשם המנוח, הנן חסרות תוקף, בהתבססן על פעולות של מי שכלל לא היה מוסמך לעשותן. המש' לנש' כב' הש' מ' חשין: במשפט המקובל האנגלי שררה דוקטרינה שהורתה כי "תביעה אישית מתה עם האדם". דוקטרינה זו, הבחינה בין תביעות "אישיות" לבין תביעות "שאינן אישיות". שאלו הראשונות, בשל אופיין האישי המיוחד, ירדו אלי-קבר עם בעליהן ובטלו כמו מעצמן ואילו האחרונות עברו בירושה ליורשיו של התובע כשאר רכושו. על דוקטרינה זו קמה הרפורמה והאבידה אותה מארץ. אולם אין להתעלם מהעובדה כי אם נפעילה כראוי, בזהירות ותוך בחינת כל השיקולים שלעניין, יש בה גם שכל וגם טעם. אין ספק, כי במקום שפסק-הדין המתבקש הוא פסק-דין קונסטיטוטיווי – פסק דין שהוא עצמו יוצר את הגירושין בין בני-הזוג - מתה התביעה האישית עם האדם. שהרי אין בית-משפט יכול להכריז על גירושין של אשה (שהיא כבר אלמנה) מבעלה המנוח. ואולם, מהו הדין במקום שבית-המשפט מתבקש להצהיר על מעשה גירושין שנעשה בעבר (טַלאק), והוא, מעשה גירושין שאינו נדרש לבית דין כדי שיועיל לגרש בני-זוג זה מזה? בענייננו, לובשת דוקטרינת התביעה האישית מחלצות של סמכות. סמכותו של בית הדין מחייבת התייצבותם האישית של בני-הזוג לפני בית הדין - התייצבות אישית או התייצבות קונסטרוקטיווית - מתחילת הדיונים ועד לסופם. סמכותו של בית הדין הדתי הדרוזי - כמוה כסמכותם של בתי הדין הדתיים האחרים - סמכות היא הנקבעת גם על פי המטריה (נישואין, גירושין וכו') - ratione materiae - גם על-פי אישיותם של המתדיינים - ratione personae. וכך, עם פטירתו של המנוח, משנעלמה ואיננה עוד persona אחת, פקעה כמו-מאליה סמכותו של בית הדין, בוודאי כך ביודענו כי האשה, העותרת, מסרבת להוסיף ולהתדיין לפני בית הדין. יתר-על-כן: גם אם נאמר, כי סמכותו של בית הדין לא פקעה, בוודאי פקע יפוי הכוח שנתן המנוח לבא-כוחו, לפיכך, נעדר בית הדין סמכות להוסיף ולהידרש לתביעת הגירושין, ופסק-דינו ממילא היה כלא היה.