מנהלי/החסינות העניינית על תשבחות לארגון טרור/עליון

עובדות וטענות: העותר עומד בראש מפלגת הברית הלאומית הדמוקרטית (להלן: בל"ד) ומכהן כחבר כנסת מטעמה. בעת היותו חבר הכנסת החמש עשרה, נשא העותר בשתי הזדמנויות שונות, נאומים מחוץ לכנסת, האחד באום אל-פחם והשני בסוריה. בשל דברים שאמר במהלך נאומים אלה, החליט היועץ המשפטי לממשלה להעמידו לדין. השאלה המרכזית שמציבה העתירה שלפנינו היא – האם הדברים שבגין אמירתם עומד העותר לדין נאמרו במילוי תפקידו או למען תפקידו כחבר כנסת והאם עומדת לו בשל כך חסינות עניינית? הארוע הראשון אליו מתייחס פסק הדין, הוא כנס שקיימה בל"ד באום אל-פחם לציון 33 שנים למלחמת ששת הימים. בנאום המרכזי שאותו נשא העותר במהלך הכנס (להלן: "נאום אום אל-פחם"), נאמרו על ידו, בין היתר, הדברים הבאים: "החיזבאללה ניצח, ולראשונה מאז שנת 1967 טעמנו את טעמו של הניצחון. זכותו של החיזבאללה להתגאות בהישגו ולהשפיל את ישראל ..." האירוע השני שאליו מתייחס כתב האישום נוגע לנאום שנשא העותר בסוריה כשנה לאחר נאום אום אל-פחם, במהלך טקס אזכרה לנשיא סוריה חאפז אל-אסד (להלן: הנאום בסוריה). בטקס, שבו השתתפו אחמד ג'יבריל, מנהיג החזית העממית לשחרור פלסטין וחסן נסראללה, מנהיג החיזבאללה, אמר העותר, בין היתר: "לא עוד ניתן להמשיך, מבלי להרחיב את המרווח בין אפשרות המלחמה הכוללת ובין העובדה שהכניעה הינה בלתי אפשרית. מה שמאפיין את ממשלת שרון הוא שלאחר ניצחון ה"התנגדות" הלבנונית אשר הפיקה תועלת מהמרווח הזה שאותו הרחיבה סוריה בהתמדה, בין קבלת התנאים הישראליים הקרויים בשם שלום כולל בר-קיימא, לבין האופציה הצבאית. המרווח הזה הועיל לעקשנות ולהתמדה והגבורה של הנהגת ולוחמי ה"התנגדות" הלבנונית...." בשל דבריו אלה של העותר בשני הנאומים הנ"ל, מייחס לו כתב האישום שתי עבירות של תמיכה בארגון טרוריסטי, לפי סעיף 4(א) לפקודת מניעת טרור, שהיה בתוקף באותה עת אך בוטל בינתיים במסגרת חוק העונשין (תיקון מס' 66), התשס"ב-2002, וכן לפי סעיפים 4(ב) ו-4(ז) לפקודת מניעת טרור. נקודת המוצא ממנה יצא המשיב 1 לעניין הבקשה לנטילת חסינותו של העותר הייתה כי אין עומדת לו בנסיבות העניין חסינות עניינית מכוח סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951 (להלן: חוק החסינות), שהרי חסינות עניינית אין הכנסת רשאית ליטול. הכנסת החליטה לאמץ את הצעת ועדת הכנסת וליטול את חסינותו הדיונית. בתכוף לאחר החלטתה זו של כנסת ליטול את חסינותו של העותר, התקיימו הבחירות לכנסת השש עשרה. לפיכך, נדרשו ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש עשרה ובית המשפט העליון להליכים שנקטו גורמים שונים במטרה למנוע את מועמדותו של העותר באותן בחירות. בית המשפט החליט ברוב דעות כי אין לאשר את החלטתה של ועדת הבחירות למניעת מועמדותו של העותר לכנסת השש עשרה בקובעו, בין היתר, כי לא שוכנע, ברמת הוודאות הנדרשת במקרים של פסלות בחירות שהתבטאויות העותר מגיעות כדי תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור. (א"ב 11280/02 ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה נ' טיבי (להלן: פרשת טיבי)).

דיון משפטי: כב' הש' א' חיות (דעת מיעוט): סעיף 17 לחוק-יסוד: הכנסת קובע כי "לחברי הכנסת תהיה חסינות; פרטים ייקבעו בחוק". בכך אימצה שיטת המשפט הישראלית עיקרון חשוב שהוא מנשמת אפו של המשטר הדמוקרטי ולפיו ניתנת לחבר פרלמנט חסינות מפני הליכים משפטיים. החסינות מיועדת להבטיח כי חבר כנסת יוכל למלא נאמנה את תפקידו ולייצג את ציבור בוחריו תוך מתן ביטוי חופשי ומלא לדעותיו ולהשקפותיו, ללא חשש וללא מורא כי הדבר עלול לעלות לו בהרשעה פלילית או בחיוב כספי אישי בהליך אזרחי - ע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה. הנה כי כן, עצמאותם של חברי הכנסת חיונית היא לתפקודו התקין של משטר דמוקרטי. מטרה מרכזית נוספת לחסינות הפרלמנטרית, נוגעת לרצון לשמור על הפרדת הרשויות ולהגן על פעילותה התקינה של הרשות המחוקקת לבל תופרע על ידי הרשות המבצעת (בג"ץ 1843/93 פנחסי נ' כנסת ישראל (להלן: "פרשת פנחסי")). יחד עם זאת, התכליות שביסוד החסינות העניינית אינן מבטאות ערכים מוחלטים. אדרבא, החסינות העניינית כמוסד משפטי מתנגשת התנגשות חזיתית בעקרונות יסוד אחרים שהינם מנשמת אפה של שיטתנו המשפטית ובהם עקרון שלטון החוק, (בג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון) בפרשת פנחסי, טבע הנשיא ברק את מבחן "מתחם הסיכון הטבעי" שאומץ כמבחן הקובע לצורך פירוש התיבה – "במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו" שבסעיף 1 לחוק החסינות. לפי המבחן, על חבר הכנסת ככלל, לבצע את תפקידו במסגרת החוק תוך הקפדה על קיומו. עם זאת, לחבר הכנסת "חגורת ביטחון" באותם מקרים שבהם גלש במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו אל השוליים האסורים, ובלבד שאלה מצויים במתחם הסיכון הטבעי של פעילותו כחבר כנסת. כלומר, אין החסינות העניינית מיועדת להגן על פעילות אסורה, מתוכננת מראש, שמבצע חבר כנסת תוך ניצול מעמדו זה. כמו כן, מוצאת מתחומי החסינות העניינית, פעילות אסורה של חברי כנסת המסכנת את הדמוקרטיה והחותרת תחת יסודות קיומה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית וכן, תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל, כמו גם הסתה לגזענות או תמיכה במעשי טרור כנגד המיעוט הערבי בישראל. לגבי הבעת דעות או עשיית מעשים מסוג זה, אין אנו נדרשים אפוא למבחן "מתחם הסיכון הטבעי" שנקבע בפרשת פנחסי, משום שעניין לנו בהתבטאויות ובמעשים אשר מעצם טיבם וטבעם אינם יכולים להיחשב כפעילות "במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו" של חבר הכנסת. תיקון 29, שנחקק לאחר האירועים נשוא כתב האישום בענייננו, עיגן "קווים אדומים" אלה גם בחוק החסינות והוסיף בו את הוראת סעיף 1(א1) הקובעת: "למען הסר ספק, מעשה לרבות התבטאות, שאינם אקראיים, של חבר הכנסת שיש בהם אחד מאלה, אין רואים אותם, לעניין סעיף זה, כהבעת דעה או כמעשה הנעשים במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כחבר הכנסת: (1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי; ..." עניין לנו ב"תיקון מבהיר" שאינו משקף אלא את המצב המשפטי שקדם לתיקון. ודוק: הקביעה כי עניין לנו ב"תיקון מבהיר" אין משמעותה כי יש להחיל את התיקון ככתבו וכלשונו למפרע. כל שמשמיעה לנו קביעה זו הוא כי יש לייחס חשיבות לתוכנו של התיקון, נוכח העובדה כי הוא מבהיר את המצב המשפטי שקדם לו. מן הכלל אל הפרט: עלינו לצאת מנקודת מוצא כי עובדות כתב האישום יוכחו כראוי. מבחינה תיאורטית, אין לשלול לחלוטין את האפשרות כי ניתן לסמן קו דק המפריד בין תמיכה בארגון טרור ובין תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור. אך ככל שבשאלת חסינותו העניינית של העותר עסקינן, קשה שלא לראות בדברי השבח וההלל שהרעיף על פעילותו של ארגון החיזבאללה, תוך התייחסות ל"אבידות שספג (העם בישראל) מהחיזבאללה" וכן "לעקשנות ולהתמדה והגבורה של הנהגת ולוחמי 'ההתנגדות' הלבנונית", משום תמיכה במאבק המזוין שמנהל ארגון טרור זה נגד ישראל. התבטאויות אלה חוצות את "הקו האדום" ואין מקום להעניק לעותר חסינות עניינית בגינן. השאלה האחרונה שיש להידרש אליה היא, מה משמעותה של הקביעה שקבע בית משפט זה בפרשת טיבי, על המקרה שלפנינו. לכאורה, נראה כי משנקבע לצורך סעיף 7א(א)(3) לחוק יסוד: הכנסת שאין מקום למנוע את מועמדותו של העותר בבחירות בשל ההתבטאויות נשוא כתב האישום, מאליה מתבקשת המסקנה כי תעמוד לו גם חסינות עניינית על פי סעיף 1 לחוק החסינות בגין אותן התבטאויות. אולם, מדרג הפגיעות בכל אחד מן ההסדרים – סעיף 5 לחוק המפלגות, סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת ולבסוף סעיף 1 לחוק החסינות – מצדיק שוני ביישום "הקווים האדומים" המשותפים לכל ההסדרים הללו. לפיכך, בהחלט ייתכנו מקרים אשר בהם יוחלט שאין למנוע ממפלגה או ממועמד מסוים את ההתמודדות לכנסת מכוח סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, אך אותה תשתית עובדתית עצמה עשויה להוליך אל המסקנה כי לעניין החסינות העניינית נחצה "קו אדום" באופן המצדיק את חשיפתו של חבר הכנסת להליך פלילי. כזה הוא המקרה שבפנינו. בפרשת טיבי הדגיש בית המשפט את עוצמתה הרבה של הפגיעה בזכות ואת המגמה המחמירה והמצמצמת שיש לנקוט בהקמת המחסום מפני התמודדות בבחירות על פי סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת. נקודת המוצא בכל הנוגע לבחינת היקפה של החסינות העניינית היא שונה. ראשית, השאלה בדבר הענקת חסינות עניינית או אי-הענקתה מתעוררת מטבע הדברים, לגבי מקרה קונקרטי ואין צורך להראות כי מדובר במאפיינים דומיננטיים הניצבים במרכז פעילותו והתבטאויותיו של חבר הכנסת בדרך כלל. שנית, לעניין מניעת השתתפות בבחירות, יש להציג "ראיות משכנעות, ברורות וחד-משמעיות" בדבר מטרותיהם ומעשיהם של המועמד או הרשימה. לעומת זאת, נקודת המוצא בעניין החסינות העניינית היא, כי עובדות כתב האישום אכן תוכחנה. על בסיס הנחה זו, על בית המשפט לבדוק האם יש מקום להעניק לחבר הכנסת חסינות עניינית, או שמא מדובר לכאורה בחציית "הקווים האדומים" שביסוד השיטה ועל כן אין להעניקה לו. כב' הנש' הש' א' ברק: העותר מואשם בעבירה של תמיכה בארגון טרור (על דרך של אמירת דברי שבח ואהדה). תיקון 29 קובע כי תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור היא זו הנופלת אל מחוץ לגבולותיה של החסינות העניינית. בין השניים אין חפיפה מלאה. תיקון 29 אינו קובע כי כל תמיכה, או אמירת דברי שבח ואהדה לארגון טרור, נופלים אל מחוץ לגבולותיה של החסינות העניינית. לפיכך, למרות העובדה שתיקון 29 תיקון מבהיר הוא, ואף אם נניח, כי האישום נגד העותר יוכח, לא יהיה באלה כדי להכריע בשאלה האם עומדת לו לעותר חסינותו העניינית. לצורך הכרעה בשאלה זו יש לברר האם התבטאויותיו של העותר עולות כדי תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור. ההבחנה בין תמיכה סתם בארגון טרור, באמצעות אמירת דברי שבח, לבין תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור, אינה הבחנה סמנטית בלבד. הבחנה זו משקפת את ניסיונו של המחוקק לאזן בין הרצון להגן על יסודות קיומה של המדינה לבין הרצון להגן על חירויות היסוד הפוליטיות כגון הזכות לבחור ולהיבחר (ככל שמדובר בסעיף 7א לחוק היסוד) וחופש הביטוי הפרלמנטרי (ככל שמדובר בתיקון 29). אכן, קיים שוני בין מידת השכנוע הנחוצה לצורך פסילתה של רשימה מלהתמודד בבחירות לבין מידת השכנוע הנחוצה לצורך קביעה כי התבטאות מסוימת אינה חוסה תחת החסינות העניינית. שוני זה נובע מכך שמניעה מלהתמודד בבחירות פוגעת פגיעה קשה יותר, ומראש, בחירויות הפוליטיות, מאשר הפגיעה הנגרמת לחירויות אלה כתוצאה מהקביעה כי על התבטאות מסוימת לא חלה החסינות העניינית, שהיא פגיעה מצומצמת יותר בהיקפה, אשר באה בדיעבד. עם זאת, אין להגזים בהיקפו של פער זה. המשיבים לא הוכיחו, במסגרת בחינתה של טענת החסינות העניינית כטענה מקדמית בהליך הפלילי – כשם שלא הוכיחו בפרשת טיבי – כי בדבריו של העותר יש משום תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור (להבדיל מתמיכה בארגון טרור על-דרך אמירת דברי שבח ואהדה). מבחן "מתחם הסיכון הטבעי" מתקיים בנסיבות שלפנינו. אכן, דבריו של העותר קשים הם, וצורמים הם את האוזן מאד. אך נאמרו הם במסגרת מילוי תפקידו, ולמען מילוי תפקידו, של העותר כחבר הכנסת. עלינו לשמור ולהגן על יכולתם של חברי הכנסת למלא את תפקידם ללא מורא ופחד. הגנה זו, לשמה נועדה החסינות העניינית, מהווה אינטרס ציבורי מהמעלה הראשונה. הגנה זו חיונית היא לקיומן של חירויות היסוד הפוליטיות. חיונית היא לקיומה של הדמוקרטיה הישראלית. כב' הש' א' ריבלין: תיקון 29 לא בא לאיין את האפשרות לקיים ביקורת שיפוטית, כשם שסעיף 7א האמור לא שמט מתחת לרגלי בית-המשפט את האפשרות להפעיל ביקורת שיפוטית המביאה בחשבון את עקרונות היסוד של השיטה. יש חשיבות רבה ביותר לעובדה שמדובר בעבירות הנסבות כל כולן על התבטאויות. מהות תפקידו של חבר הכנסת, להשמיע דעתו ברבים, ולעיתים לחלוק על הרבים במילים חריפות, מעמידים את חבר הכנסת – במיוחד זה המשתייך לקבוצות מיעוט באוכלוסייה – בסיכון אינהרנטי של כניסה לתחום העבירות. לפיכך, החסינות מפני העמדה לדין, מקום בו מדובר בעבירות של ביטוי, צריכה להיות רחבה ביותר.