ביטוח/היקף חובת הגילוי היזום של מבוטח/עליון

עובדות וטענות: בראשית שנת 1994 פנו המשיבים, בני הזוג רחל ואהרון פיאמנטה (להלן: המשיבים), אל המערער 5 (להלן: הבנק) לקבלת הלוואה מובטחת במשכנתא לשם רכישת שתי דירות. כתנאי לקבלת ההלוואה ובמסגרת הביטחונות לשם החזרתה, דרש מהם הבנק פוליסת ביטוח חיים על שמם. השניים בוטחו ע"י המערערות 1-4 (להלן: המבטחות) באמצעות המערערת 6, סוכנות ביטוח שבבעלות הבנק. בינואר 1994 חתמו המשיבים על הסכם ההלוואה. הבנק אישר להם הלוואה בסך כולל של 800,000 ש"ח והמבטחות הנפיקו להן פוליסת ביטוח חיים (להלן: הפוליסה). בהתאם לסעיף 2 לפוליסה, מקרה הביטוח הינו מותו של אחד המבוטחים ו/או אם לקה אחד מהם במחלה סופנית אשר "כתוצאה ישירה ממנה אין סיכוי שהמבוטח יחיה יותר מ- 12 חודש...". תשעה חודשים לערך לאחר שהוצאה הפוליסה, פנתה גב' פיאמנטה (להלן: המנוחה) בתביעה למבטחות לתשלום סכום הביטוח בהתאם לסעיף 2 לפוליסה, לאחר שלקתה במחלת סרטן ממארת, שבגינה התקצרה תוחלת חייה לכתשעה חודשים. המבטחות דחו התביעה בטענה כי המשיבים הטעו אותן בעת שרכשו הפוליסה, בכך שלא מסרו להן כי המנוחה חלתה במחלת הסרטן עוד בשנת 1992. בעקבות כך, הגישה המנוחה תביעה לביהמ"ש המחוזי. בשלהי מרץ 1996, בטרם החלה התביעה להתברר, נפטרה המנוחה ממחלת הסרטן וזמן קצר לאחר מכן, הגישו המשיב 2 ועיזבון המנוחה תביעה נוספת נגד המערערים לביהמ"ש המחוזי לתשלום תגמולי ביטוח בגין פטירתה. הדיון בשתי התובענות אוחד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אמנם הסרטן התגלה בשנת 1990 אך עד לשנת 1992 חלה נסיגה בהתפתחות המחלה. כשלושה חודשים לאחר שהוצאה הפוליסה, התפרצה המחלה פעם נוספת. לא הייתה מחלוקת כי המשיבים לא נתבקשו להצהיר דבר בנוגע למצבם הבריאותי ולא נדרשו לעבור בדיקות רפואיות כתנאי מוקדם לרכישת הפוליסה. חרף זאת, קבע בימ"ש קמא כי העובדה שהמנוחה חלתה בסרטן עובר להוצאת הפוליסה הינה "עניין מהותי" כמשמעותו בסעיף 6 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 (להלן: החוק).אולם, נקבע כי בהסתרת המחלה לא הייתה כוונת מרמה וביהמ"ש חייב את המערערים לשלם למשיבים את דמי הביטוח בהתאם לפוליסה. על כך הערעור.

דיון משפטי: כב' הש' ע' ארבל: חוק חוזה הביטוח בא להסדיר את מערכת היחסים החוזית שבין מבטח למבוטח המאופיינת בפערי הכוחות העמוקים בין המבטח, שהינו גוף מקצועי רב ניסיון ובעל איתנות פיננסית, לבין המבוטח נעדר המומחיות המקצועית בתחום הביטוח, אשר נקשר בחייו או בשנות קיומו (היה ומדובר במבוטח שהינו תאגיד או גוף אחר) בחוזי ביטוח ספורים לכל היותר. אי השוויון האינהרנטי לקשר החוזי הביטוחי הוא העומד ביסוד תכליתו הצרכנית של החוק, להגן על ציבור המבוטחים מפני כוחו העודף, הכלכלי והמקצועי, של המבטח. המגמה היא להרחבת החובות המוטלות על שכמו של המבטח וצמצום החובות המוטלות על המבוטח. יחד עם זאת, המבוטח אינו פטור מכל חובה ביחסיו עם המבטח, ובין היתר, הוא חב כלפיו בחובת גילויו של המידע הרלוונטי למבטח, לצורך ההחלטה האם לכרות עמו חוזה ביטוח ובאילו תנאים. בבסיסה של חובת הגילוי, עומד הרצון להגן על אותו צד המצוי ב"עמדת נחיתות אינפורמטיבית". חובה זו הינה ביטוי של עקרון תום הלב וככזו, היא מבטאת נורמות של התנהגות מוסרית בשלב המשא ומתן הטרום-חוזי. המבטח נכון ליטול עליו את החובות מכוח חוזה הביטוח, מתוך הנחה שהמידע שהונח בפניו ע"י המבוטח נכון ואמיתי הוא. חובת הגילוי קבועה בסעיף 6 לחוק, כך שאי גילוי יכול להתרחש בשתי דרכים ובענייננו, זו הקבועה בסעיף 6(ג), כאשר המבוטח מסתיר בכוונת מרמה, עניין שהוא ידע כי הינו "עניין מהותי". הסעיף מטיל חובת גילוי יזום על המבוטח, המיועדת להעלות תרומתה לצמצום פערי המידע בינו לבין המבטח בעניינים בעלי חשיבות. על הטוען להפרת חובת הגילוי לעמוד בדרישות מחמירות: לא זו בלבד שעליו להוכיח הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח, אלא עליו להוכיח גם את מודעותו של זה האחרון לכך שמדובר ב"עניין מהותי". היסוד הראשון בו נוקב סעיף 6(ג) לחוק הינו יסוד ההסתרה. ההסתרה נתפשת כמצויה בדרגת חומרה העולה על זו של אי הגילוי והמבחן לקיומה הוא סובייקטיבי. אי הגילוי, גם אם לא נעשה צעד אקטיבי להעלים המידע, קרוב ביותר ל"הסתרה" וההבדל ביניהם הוא דק מדק. המטען השלילי הנלווה ל"הסתרה" מקרין וקושר יסוד זה, ליסוד הנוסף של כוונת המרמה. בבסיסה, ניצב המניע השלילי של המבוטח להשיג את הכיסוי הביטוחי על אף "נתוניו" האמיתיים, שלהערכתו היו עלולים להכשיל את כריתת ההסכם או לשנות את תכנו באופן משמעותי. היסוד האחרון הינו מודעות המבוטח לכך שמדובר "בעניין מהותי". כ"עניין מהותי" ייחשב כל נתון שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של המבטח לבטח את הסיכון ועל תנאי הביטוח. היותו של העניין מהותי נקבעת בהתאם לנתוניו האישיים של כל מבוטח והמבחן לכך אובייקטיבי, בעוד שהדרישה לידיעת המבוטח על כך שמדובר ב"עניין מהותי" הינה יסוד סובייקטיבי באופיו. כלומר, על ביהמ"ש לקבוע מה היה מצבו הנפשי של המבוטח בעת עשיית הפוליסה. הידיעה הנדרשת היא ידיעה של ממש ולא די בידיעה קונסטרוקטיבית. נוכח הפער בין הצדדים לחוזה הביטוח והנטייה להרחיב ההגנה על המבוטח, על המבטח להסביר למבוטח במפורט ובמפורש, מהם תנאי הפוליסה, מהם הסייגים לכיסוי הביטוחי, ובמילים אחרות, מהו היקף הסיכון המבוטח. בכך, יש כדי להצביע על מהותיות העניין אליו מתייחסות השאלות ועל חשיבותו מנקודת מבטו של המבטח ואי-הצגת שאלות, עשויה להביא את המבוטח לידי מסקנה מוטעית, כי אין למבטח צורך ועניין במידע עובר לכריתת החוזה, וכפועל יוצא מכך עשוי הוא, בנסיבות מסוימות, להיכשל ולהניח כי אין מדובר במידע מהותי עבור המבטח. אין בדברים אלו כדי לרוקן מתוכן את חובת הגילוי היזום המוטלת על המבוטח אשר מצומצמת ממילא. בימ"ש קמא קבע, כי העובדה שהמנוחה חלתה במחלת הסרטן הינה "עניין מהותי". קביעתו זו אינה שנויה במחלוקת והיא מובנת מאליה כאשר בביטוח חיים עסקינן. המשיב 2 העיד, כי העלה מיזמתו את נושא מחלתה של המנוחה בפני הפקידה בסניף הבנק וציין בפניה כי הוא מניח שאשתו לא תבוטח מאחר שחלתה בסרטן. זו השיבה לו, לטענתו, כי הבנק אינו דורש הצהרת בריאות, הראתה לו את טופס הפוליסה והדגישה בפניו כי המגבלה היחידה עפ"י הפוליסה הינה כי גיל המבוטח יהא עד 55 שנים. דבר מחלתה של המנוחה הועלה בשתי הזדמנויות לפחות בפני נציגי הבנק שהיו בעלי דברו אותה עת, גם לעניין עריכת הביטוח, אולם הוא נענה כי אין לעניין זה חשיבות לצורך עריכת הביטוח. אותה תקופה אף חלה נסיגה במחלת המנוחה ולפיכך, אין לתמוה מדוע לא שב המשיב 2 וביקש למסור בפני המבטחות את פרטי מחלתה של המנוחה. וזאת, חרף ידיעתם של המשיבים כי מדובר בעניין מהותי. משכך, אין זה סביר לדרוש מן המשיבים לשוב ולהעלות הנושא בפני המערערים ובמיוחד כאשר הם לא נתבקשו להצהיר דבר. ראיות אלה אינן עומדות ברף המחמיר שנקבע לכוונת המרמה ובדין קבע ביהמ"ש המחוזי כי חובת הגילוי לא הופרה. כך גם אין לקבל הטענה, כי הופרה חובת הגילוי הנובעת מכח עיקרון תום הלב שבסעיף 12 לחוק החוזים. הטלת חובת גילוי רחבה במידה ניכרת מזו שהמחוקק התכוון לה, מנוגדת לכוונת המחוקק ומעקרת את כוונתו. היא תאפשר שלילת תגמולי ביטוח ממבוטח גם במקרים בהם לא עולה כי פעל בכוונת מרמה כדרישת המחוקק, ולכך אין הצדקה. היבט אחר של סוגיית תום הלב, במקרה דנן, נוגע לחובת הגילוי של המבטח אשר הוכרה זה מכבר ככוללת גם את החובה לוודא כי המבוטח מודע לתנאי חוזה הביטוח, לרבות להחרגות לכיסוי הביטוחי, שאחרת לא יוכל המבטח להסתמך על החרגות אלה. היעדרה של הוראה כלשהי בדבר מצבו הבריאותי של המבוטח, בהווה או בעבר, עשויה להתפרש אצלו כאילו אין המבטח מייחס חשיבות לעניין, או למצער, מוכן לשאת בסיכון הכרוך בביטוחם של אנשים שאינם בקו הבריאות. במצב שכזה יתקשה המבטח להישמע בטענה, כי הפוליסה אינה מעניקה כיסוי ביטוחי למבוטח. הדברים תואמים אף את עקרון הפירוש נגד המנסח הנהוג בפרשנות חוזי ביטוח. במועד עריכת הפוליסה סברו המשיבים כי מחלת המנוחה בנסיגה. המשיב 2 העיד על התנהלותם בחודשים שקדמו לכריתת חוזה הביטוח. הוא ציין בעדותו הוצאות כספיות שהוציאו לצורך נסיעה לחו"ל, רכישת בית ורכב חדש. כל אלה מצביעים על כך שהמשיבים סברו כי המנוחה סיימה את הטיפולים בהצלחה ועל פתיחת פרק חדש. לפיכך אין לקבוע, כי במועד עריכת הפוליסה אירע כבר מקרה הביטוח. המבטחות תמחרו את הסיכון שנטלו על עצמן ואת ויתורן על הליכי הגילוי. מהאמור, אין הן יכולות להשליך יהבן על סעיף 6(ג) לחוק, ובפרט בשל בקיאותן העודפת ויכולתן להגדיר את הפרטים הנחוצים להן. ויתורן של המבטחות על נקיטת כל צעד שיצמצם את פערי המידע בינן לבין המבוטחים היווה האמצעי – שלא לומר פיתיון - למשוך אליהן צרכנים רבים יותר. משכך, אפשרותן להלין על פרטים שלא גולו להן מצומצמת עד מאוד.