פלילי/פרשנות המונח "שופט שהחל בדיון"/עליון

עובדות וטענות: שני המערערים שבפנינו הועמדו לדין בשני תיקים פליליים נפרדים ושונים בגין ביצוע עבירות מין ובסופם של הליכים הורשעו ע"י ביהמ"ש המחוזי ונגזרו עליהם עונשי מאסר. בשני הערעורים מועלית טענה מקדמית זהה לפיה, מכיוון שתקופת מינויו של אחד משופטי ההרכב לכהונת שופט בפועל של ביהמ"ש המחוזי הסתיימה לאחר שהתקיימה ההקראה בכל אחד מהתיקים אך בטרם החל שלב ההוכחות, הרי שההליכים הפליליים בעניינם התקיימו בפני הרכב חסר ועל כן יש לקבוע כי פסקי הדין ניתנו בחוסר סמכות והם בטלים.

דיון משפטי: כב' הש' ע' ארבל: סעיף 10 לחוק בתי המשפט מסמיך את שר המשפטים למנות לכהונה בפועל, בהסכמת המועמד ובהסכמת נשיא ביהמ"ש העליון, שופט של ערכאה מסוימת לשופט של ערכאה גבוהה יותר או נמוכה יותר. שופט שמונה לכהונה בפועל בערכאה שיפוטית מסוימת, מוסמך לדון בתקופת כהונתו בכל העניינים שבסמכותה של אותה ערכאה. משבאה תקופת כהונתו של השופט באותה ערכאה אל סופה, סמכותו לדון בעניינים אלה מגיעה אל קיצה גם היא. כלל זה כונה בפסיקה "כלל גיליוטינה" והוא נשען על אדנים חוקתיים וביניהם הבטחת העצמאות השיפוטית, שמירה על סמכויות המינוי עפ"י חוק לערכאות השיפוטיות, ביזור ראוי של מערכת הסמכויות השיפוטיות והבטחת פיקוח פנימי של ערכאה אחת על האחרת. יחד עם זאת, "כלל גיליוטינה" זה אינו עומד לבדו והמחוקק הכיר בצורך להגמישו מטעמים שונים. הכרה זו באה לידי ביטוי בהוראת סעיף 15 לחוק בתי המשפט, המבטא הבנה והכרה בכך שבסיום כהונתו של שופט, ובענייננו, מן הטעם של תום תקופת המינוי לכהונה בפועל (סעיף 15(ב)), אפשר והשופט לא סיים את כל מטלותיו השיפוטיות ויש לאפשר לו להשלימן, במגבלות שנקבעו בסעיף. השופט בפועל שהחל בדיון עם הקראת כתב האישום קנה סמכות להמשיך ולדון בתיק עובר לתום תקופת מינויו לכהונה בפועל. ביסוד גישה זו, עומדת התפישה הרואה בהקראה כפותחת את הדיון בהליך הפלילי ומעצבת את המשכו. השאלה מהי "תחילת דיון" נדונה בעבר ע"י ביהמ"ש העליון במספר הזדמנויות, בהקשרים שונים, מבלי שניתן לומר שקיים לה מענה אחיד, ברור ומוסכם. עם זאת, החוט המקשר בין כולם, כך ביהמ"ש, הוא תכליתו המרכזית של הסעיף והיא פעילותה התקינה ויעילותה של המערכת המשפטית כאמצעי להבטחת עריכתו של הליך ראוי. כך אף מלשון החוק, ובענייננו הוראות סעיפים 15(ב) הנ"ל והוראת סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי, שכותרתה "תחילת משפט" ולפיה, ההקראה פותחת את המשפט ומהווה תחילתו. הקראת כתב האישום מהווה חלק אינטגרלי של ההליך הפלילי. ההקראה היא עניין שבחובה מכוח דין. חוליה משמעותית היא שאין בלתה בהליך הפלילי. סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי יש לפרש כפשוטו. עפ"י דרך זו, רואה הסעיף את ההליך הפלילי כמקשה אחת, גם אם בנוית שלבים היא, ועל כן ההקראה פותחת את ההליך הפלילי כולו. סעיף זה אינו עומד לעצמו. סביבת המחיה שלו, הוראות החוק הסובבות אותו, שעניינן בשלבים קודמים לגביית הראיות, תומכות אף הן בדעה, כי הדיון נפתח עם ההקראה. ההקראה כרוכה בתשובת הנאשם לכתב האישום. תשובת הנאשם קובעת במידה רבה את גדרי המחלוקת בין הצדדים ומייד לאחר ההקראה יכול שתועלנה טענות בעלות חשיבות רבה לניהול ההליך, אשר מהוות חלק מן הדיון בתיק כולו. לשלב ההקראה חשיבות מרכזית המקרינה ומשליכה על ההליך כולו, על ניהול המשפט, על הגדרת תחומי הדיון ועל גיבוש התרשמותו של בית המשפט מן הנאשם, באופן שמביא לידי מסקנה, כי תחילת הדיון, בה מדבר סעיף 15(ב) לחוק בתי המשפט, הינה עם הקראת כתב האישום בפני הנאשם. כמו כן, בהקשר הפלילי, סעיף 15(ב), תכליתו להבטיח, בסופו של יום, את זכותו של הנאשם להליך ראוי ואת זכותו, כמו גם זכותו של הציבור, לבירור האמת. תכלית זו תוגשם באופן מיטבי אם הקראת כתב האישום תתחיל את הדיון ולכך, שלושה טעמים עיקריים: הטעם האחד עניינו אופייה המהותי של ההקראה, לפיה, יש לראות את ההקראה כחלק אינטגרלי של הדיון בתיק הפלילי. להקראה חשיבות גרעינית, ממשית, בתפישתנו את ההליך הפלילי והיא תורמת לצמצום פערי הכוחות וחוסר האיזון בין הצדדים להליך הפלילי. ככזו, תפקידה מהותי ואין מטרתה דיונית גרידא. וזאת, להבדיל מקדם משפט בהליך אזרחי, שמטרתו העיקרית ואולי היחידה הינה "...לייעל את הדיון, לפשטו, לקצרו ולהחישו או כדי לברר אם יש מקום לפשרה בין בעלי הדין..." (תקנה 140). מטרותיה של ההקראה שונות וטיבה מהותי, במובחן מטיבו הדיוני של קדם המשפט. מטרתה העיקרית של ההקראה היא מהותית – הבאת האישומים בפני הנאשם ע"מ שיציג תגובתו לאישום וכך תתגבש דרך ניהול ההליך ואופן הבאת הראיות והיקפן, ובכלל זאת יהא בידו של הנאשם להכין הגנתו. כמו כן, עריכתו של קדם משפט אינה מתחייבת כלל במסגרת ההליך האזרחי וקיומו נתון לשיקול דעתו של השופט הדן בתובענה. לא כן ההליך הפלילי. ההקראה אינה ניתנת לניתוק מיתר חוליות ההליך הפלילי ויוצרת בכך את הרצף הדיוני. זאת, אף ניתן ללמוד מהוראת סעיף 233 לחוק סדר הדין הפלילי שעניינה, המשך משפט בפני שופט אחר. סעיף זה נועד להסדיר מצב חריג שנוצר, כאשר מסיבה כלשהי נבצר משופט להמשיך את המשפט. מסעיף זה למדים, כי הכלל הינו כי שופט שהחל במשפט פלילי ימשיך בו עד תומו. לא כן בהליך אזרחי, המניח, כך מלשון התקנות, כאפשרות סבירה בהחלט כי קדם המשפט, כהליך נפרד מן הדיון בתיק העיקרי, יתקיים בפני שופט אחר. הטעם השני, הינו טיבם של מהלכים אפשריים בתיק הפלילי עובר לגביית הראיות, המשפיעות על ההכרעה הסופית בתיק. כאמור, ההקראה כרוכה בתשובת הנאשם. מכאן, שעוד בטרם החלה הבאת ראיות התביעה, יכול שלאירועים שיתרחשו לאחר הקראת כתב האישום תהיה משמעות ראייתית על מסכת הראיות, על ממצאי מהימנות או על התרשמות ביהמ"ש, ודי בה, כדי להצדיק את הקביעה כי הדיון בתיק נפתח למן אותו שלב שיש בו כדי לגבש ולעצב את תשתית הראיות בתיק - עם הקראת כתב האישום. הטעם השלישי, עניינו בכך שמתן האפשרות לשופט ששמע את ההקראה לסיים את הדיון תורמת לניהולו היעיל והתקין של ההליך, המהווה רכיב חיוני בהגשמת הזכות להליך ראוי. סעיף 15(ב) לחוק בתי המשפט תכליתו לקדם את ניהולו היעיל של המשפט, באופן המבטיח את זכותו של הנאשם להליך ראוי ואת זכותו, כמו גם זכותו של הציבור, לבירור האמת. סעיף זה, מבטא הכרה ביתרונותיה של הרציפות הדיונית בפני אותו שופט לצורך הגשמת תכליתו של הסעיף. יצירת רצף דיוני שכזה בהליך הפלילי הינה בבחינת אינטרס משותף הן לבעלי הדין, הן למערכות חוק ומשפט והן לציבור. ככל שדברים אמורים באינטרס הנאשם, הרי שהוא זכאי כי ההליך הפלילי נגדו יסתיים מהר ככל הניתן. נאשם זכאי שלא להיות נתון במצב מתמשך של עינוי דין. זכות זו זכות מהותית היא, וניהול יעיל ומהיר של ההליכים תורם להגשמתה. הזכות שלא להיות נתון לעינוי דין, יחד עם זכויות אחרות העומדות לנאשם, מסתופפות תחת קורת הגג האיתנה של הזכות להליך ראוי ואף חוסה היא תחת כנפיו הרחבות של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. יובהר, כי עצם העובדה כי אותו שופט דן במשפט מראשיתו ועד אחריתו אינה מבטיחה בהכרח כי המשפט יתנהל ביעילות וכי שמיעת הראיות תהא סמוכה להקראה. עם זאת, מתן האפשרות לשופט לסיים את שהחל תורמת ליעילות מערכת המשפט ולקידום הטיפול בתיקים משני היבטים: האחד, העובדה שקיים שופט נוסף שידון בתיקים, אם כדן יחיד ואם כמשלים הרכב נוסף. השני, ניהול הדיון מראשיתו עד תומו ע"י אותו שופט או ע"י אותו הרכב מאפשר לביהמ"ש להתרשם מן הנאשם לאורך כל ההליך וכך להגיע להכרעה הנכונה ביותר. טעם נוסף התומך באי החלפת שופט לאחר ההקראה הינו, כי הרצף הדיוני תורם לבירור האמת, לגיבושה של הכרעה שיפוטית נכונה וראויה ולמניעת עיוות דין. האינטרס הציבורי, כמו גם האינטרס של הנאשם עצמו, הוא כי הליכים משפטיים, לא כל שכן הליכים פליליים, יתקיימו קרוב ככל הניתן למועד האירוע, כל עוד הפרטים חיים בזיכרונם של הנאשם ושל העדים והם מסוגלים להעיד במדויק ובפירוט רב יותר מזיכרונם. כך גם קיים האינטרס הציבורי בשימור כוחו ההרתעתי של מנגנון האכיפה הפלילית, כך שבירורן של עבירות פליליות ומיצוי הדין עם מי שנמצא אשם ייעשה מהר ככל הניתן. צדו האחר של שיקול זה הינו החתירה לסיום מהיר של ההליכים מפאת חובתה של החברה לקורבנות העבירה. ויש להדגיש, נימוקים אלה בדבר היעילות השיפוטית כאמצעי להבטחת הליך ראוי, אין משמעם כי מקום שאכן הוחלף השופט מסיבה זו או אחרת או מקום שההליכים מתארכים או מתנהלים זמן ניכר לאחר ביצוע העבירה, מוליך הדבר למסקנה בדבר עינוי דין שנגרם לנאשם. כל מקרה ייבחן לנסיבותיו. לפיכך, שופט שתקופת מינויו לכהונה בפועל הסתיימה לאחר שהתקיימה בפניו ישיבת הקראה בתיק פלילי אך בטרם נפתח שלב ההוכחות, קנה סמכות לדון בהליך הפלילי עד תומו. העובדה שקנה סמכות לדון בתיק אין משמעה כי הוא מחויב לעשות כן, אלא הדבר נתון לשיקול דעתו של נשיא ביהמ"ש שיקבל החלטה בכל תיק על פי נסיבותיו. כלומר, השאלה שבפנינו, היא שאלה מתחום שיקול הדעת. הדעת נותנת, כי ככל שמינויו של שופט המכהן במינוי בפועל עתיד להסתיים בשלב מתקדם יותר של ההליך, נכון יהיה לאפשר לו לסיים את הדיון בתיק. ולהיפך, אין זה רצוי כי שופט ידון בהקראת כתב אישום בשלהי כהונתו, מתוך כוונה שהוא ישמע את ראיות הצדדים ויכריע בהליך, אם קיימת סבירות גבוהה לכך שבירור המשפט יארך באופן משמעותי מעבר לתקופת מינויו לכהונה זמנית. מעצם היותה של ההחלטה בענייננו, עניין שבשיקול דעת, הרי שהחלטה זו ראוי שתהא נתונה לביקורת שיפוטית. הדעת נותנת, כי מעצם טיבה של טענה מעין זו, ראוי לה כי תועלה כבר בהזדמנות הראשונה ואין לאפשר לבעל דין להעלותה בשלבים מתקדמים יותר של ההליך. כמו כן, נכון יהיה אם יבחן המחוקק האם אין מקום לקבוע בחוק הליך בירור מהיר של טענה נגד סמכותו של שופט לשבת בדין, מעין זה הקבוע ביחס לטענת פסלות שופט, גם אם אולי לא זהה לו, וכחריג לכלל הנוהג, לפיו אין ערעור על החלטות ביניים בהליך הפלילי. די בכל אלה לדחות את הערעור אך ביהמ"ש מעלה טעמים נוספים התומכים במסקנה כי פסקי הדין שניתנו בענייניהם של המערערים תקפים, גם אם – בניגוד למסקנה אליו הגיע – נפל פגם בעצם ישיבתו של השופט בפועל במשפטיהם, כטענת המערערים. טענות מקדמיות וטענות סמכות: המערערים מודים, כי טענותיהם בדבר כשירותו של השופט בפועל לדון, עולות לראשונה כעת, בשלב הערעור. אולם לדעתם, אין בכך כדי לחסום טענה אשר במהותה הינה עניין של סמכות, אשר ניתן להעלות טענות כנגדה בכל שלב. מקורה הסטאטוטורי של טענה זו מצוי בסעיפים 149 (טענות מקדמיות) ו-151 (טענות מקדמיות בשלב אחר של המשפט) לחוק סדר הדין הפלילי. כפי שמציינים דברי ההסבר, החוק מבחין בין טענות מקדמיות שונות. סעיף 151 סיפא דורש, כי נאשם המבקש לתקוף פגם טכני יעשה זאת "על אתר". הסעיף מציב מחסום פרוצדוראלי, שמטרתו לסנן טענות מקדמיות בעלות אופי פרוצדוראלי, טכני גרידא. פגם הוא "טכני" אם ניתן היה להתגבר עליו בנקל בתחילת ההליך, אם הוא חסר השלכות על יכולת ההתגוננות של הנאשם. אין חולק, כי הטענה שהועלתה נגד סמכותו של השופט בפועל, נופלת, מבחינת מהותה, לגדר "טענה מקדמית". אין המדובר בטענה נגד אשמתם של המערערים, אלא נגד ניהול ההליכים בעניינם בפני השופט בפועל. ואולם, טענתם של המערערים אינה נופלת, באופן ברור, לאף אחת מן הטענות הנזכרות בסעיף 149 לחוק. המערערים טוענים שטענתם הינה טענה בעניין "סמכות עניינית" ולכן זכאים הם להעלותה בהתאם לסעיף 151 רישא לחוק. זאת, אין לקבל. לעניין זה, משווה ביהמ"ש לנושא של פסלות שופט. טענה בעניין פסלות שופט מבטאת את חששו של בעל דין מפני משוא פנים. חשש זה הינו למעשה חשש לעיוות דין, החותר תחת ההליך השיפוטי כולו. אף על פי כן, מעמיד חוק סדר הדין הפלילי מחסום בפני טענה כזו שהועלתה באיחור. ומשכך, אין כל הצדקה להתיר טענה בשלב הערעור בעניין כשירותו של שופט לדון, כאשר הפגם הנטען נוגע אך למועד סיום כהונתו. ברם, אין צורך לקבוע מסמרות בדבר. לענייננו חשוב אך להדגיש שסעיף 151 לחוק סדר הדין הפלילי מתיר טענות מאוחרות נגד סמכות עניינית, היינו טענות המכוונות נגד סמכותו של ביהמ"ש ולא נגד סמכותו של השופט היושב בדין. ההגיון בכך טמון בדוקטרינה של שופט דה פקטו: טענת המערערים מופנית אך ורק נגד סמכותו של השופט בפועל לשבת בהרכבים שדנו בענייניהם. טענה שכזו קרובה היא אמנם לטענה בעניין סמכות עניינית, אך אין היא זהה לה. המשפט האנגלו-אמריקאי פיתח דוקטרינה מיוחדת בנוגע לפגמים בסמכותו של שופט להבדיל מפגמים בסמכותה של ערכאה. דוקטרינה זו, דוקטרינת השופט דה-פקטו (de facto judge), מקנה, בתנאים מסוימים תוקף לפעולותיו של אדם הנחזה כבעל הסמכה חוקית, גם אם מתברר בדיעבד כי הסמכתו פגומה או שתוקפה פג. דוקטרינה זו אומצה בישראל וביסודה, עומדים אינטרסים ציבוריים מובהקים וכבדי משקל אשר תכליתם מניעת פגיעה ביציבותה של מערכת המשפט. כאשר מדובר בפגמים הנוגעים לסמכותה של הערכאה, ניתן להעלות את הטענה בכל שלב. לעומת זאת, כאשר מדובר בפגמים הנוגעים לסמכות שופט, קיימות מגבלות באשר למועד ולמסגרת בהם ניתן להעלות את הטענה. ביסוד העיקרון של שלטון החוק עומדת התפיסה, כי הסמכויות שייכות לתפקיד ולא לבעל התפקיד. מכאן החשיבות שבשמירת המסגרת, היורדת לשורש המבנה החוקתי וליסודות הלגיטימיות של השלטון. אין כמובן להקל ראש בכללי המינוי של בעלי התפקידים, אך מעיקרון שלטון החוק נגזרת ראיית הפגיעה במבנה החוקתי, הנגרמת ע"י פריצת מסגרות הסמכות, כחמורה מפגמים הנופלים בהליכי המינוי של אדם זה או אחר. מכאן נגזר, כי ככלל, האינטרס הציבורי בביטול פסק דין שניתן בחוסר סמכות ערכאה הינו בעל עוצמה רבה יותר בהשוואה לאינטרס הציבורי שבביטול פסק דין שניתן בחוסר סמכות שופט. סעיף 15(ב) לחוק בתי המשפט "מרכך" את מועד סיום כהונתו של השופט בפועל, ובכך מגלם נקודת איזון בין שיקולי מדיניות מתחרים. עיוות דין ותורת הבטלות היחסית – המדד לבחינת תוצאותיו של פגם בהליך הפלילי: דיון במשפט פלילי בפני שופט שמונה לתקופת כהונה בפועל אולם בטרם החל שלב ההוכחות הסתיימה תקופת מינויו לכהונה, עשוי להיתפש כדיון שנפל בו פגם. עם זאת, לא כל פגם משפטי שנפל בהליך הפלילי מוביל לביטול פסק דין, אלא אך פגם כזה שגרם לנאשם עיוות דין. משקלו של הפגם והשלכותיו צריך שייקבעו על פי בחינה מהותית של טיב הפגם והמשמעויות שנודעו לו בהליך. המבחן הוא מבחן אובייקטיבי של עיוות דין הגלוי לעין כל שתמציתו, האם קם חשש סביר לכך שהפגם פגע בזכויות הנאשם והשפיע על שיקול הדעת השיפוטי באופן שיש בו להגדיל את הסבירות להרשעת שווא. מדובר אפוא במבחן הסתברותי-תוצאתי הבוחן את היחס בין הפגם לבין אפשרות של שינוי בתוצאת המשפט. בהתאם לדוקטרינת הבטלות היחסית יש לבחון את מהות הפגם על רקע נסיבות העניין, כאשר הסעד שייבחר צריך לתאום את מכלול נסיבות העניין. לפיכך, גם כשבחריגה מסמכות עניינית או פונקציונלית עסקינן, הרי שתוצאות החריגה תיקבענה לאור טיבה המהותי, לאור מידת החריגה מן הסמכות ולאור חומרתה. זכויותיו הדיוניות של הנאשם, אף שאין חולק כי מצווים אנו על שמירתן ועל כיבודן ככתבן וכלשונן, אינן עומדות לבדן ומקום בו נפל פגם בקיומן שומה עלינו לבחון באיזה יחס עומדות הן לאינטרס הציבורי. במקרה דנן, לא ניתן לקבוע כי העובדה שהמערערים נידונו בפני הרכב שתקופת מינויו לכהונה של אחד מן השופטים בו פגה, פגעה בזכויותיהם והגדילה, ולמצער לא מזערה, את האפשרות שיורשעו הרשעת שווא. שופט שמונה לתקופת כהונה בפועל נחשב לשופט של אותה ערכאה לכל דבר ועניין ואין מבחינים בינו לבין יתר חבריו לערכאה, לא בכשירויותיהם ולא בסמכויותיהם. אין לדברים כל השלכה על זכויות הנאשם. מבחינה מהותית, הדברים יפים ביתר שאת באשר לשופט שאך זה הסתיימה תקופת מינויו לאחר שצבר ניסיון בשנת עבודה של אותה ערכאה. לגביו, לא זו בלבד שמינויו לכהונה זמנית מלמד כי מתקיימים בו הכישורים שצריך שיתקיימו בשופטי אותה ערכאה אלא הוא גם צבר ניסיון מעשי ומימש את כשירותו הלכה למעשה. זאת ועוד, ואולי גם העיקר. אף סעיף 15(ב) לחוק בתי המשפט מכיר מפורשות באפשרות כי שופט שהחל בדיון אך תקופת מינויו לכהונה הגיעה אל קיצה רשאי יהיה, בתנאים שבסעיף, להמשיך ולדון בתיק עד סופו. סעיף זה מכיר, אפוא, בכך שכשירותו המהותית של השופט לדון בתיק של ערכאה גבוהה יותר – לפחות ככל שדברים אמורים בידע ובניסיון – אינה נוטשת אותו. בחינת הפגם הנטען מעלה, כי הוא אינו אלא פגם פורמלי שפגיעתו במערערים, אם בכלל, אינה אלא מינורית ולא ניתן לומר כי בעטיו גברו סיכויי המערערים להיות מורשעים וכי בעטיו נגרם להם עיוות דין. אשר על כן, דין הטענה המקדמית להדחות. המש' לנש' כב' הש' (בדימוס) מ' חשין: שני פנים לו להליך ההקראה: הליך הוא המהווה איבר בלתי נפרד מן ההליך הפלילי הכולל, ובה-בעת הליך הוא העומד על רגליו-שלו, בנפרד ובנבדל מן ההליך הכולל. ואנו, בהיותנו בתווך - לאיזה צד נפנה? התשובה לשאלה טמונה, לדעתי, בבחינת האירועים שאירעו במשפט הלכה למעשה ולא אך בבחינה התיאורטית-הנורמטיווית שאינה מקילה עימנו. בע"פ 1523/05 היה ברור לכל כי אותו מושב שופטים שניהל את הליך ההקראה ישמע את המשפט לגופו, ואכן נקבעו במושב ההקראה מועדים לשמיעת המשפט. בנסיבות אלו, גברו "סימני הרציפות" על "סימני העצמאות" שבהליך ההקראה, וניתן לומר, כי ביום ההקראה, החל אותו מושב שופטים בדיון כהוראת סעיף 15(ב) לחוק בתי המשפט. בע"פ 1604/05 ביום ההקראה היה ברור כי מושב שופטים ספציפי אחר ממושב ההקראה ישמע את המשפט לגופו, והתיק הועבר ליו"ר אותו מושב לקביעת מועדי השמיעה. השופט שכיהן בפועל ישב הן במושב ההקראה והן במושב שאמור היה לשמוע את המשפט לגופו. בנסיבות אלו ניתן לומר כי שופט זה ישב בצוותא חדא עם שני חבריו למושב וכי המשיך בדיון לאחר מכן בחברת שני שופטים אחרים. כלומר, שופט זה, כאחד משלושה, החל בדיון לעת ההקראה, וכאחד משלושה, ששניים מהם אחרים מחבריו מן המושב הראשון, המשיך בדיון לאחר מכן. בנסיבות אלו נראה, כי הליכי ההקראה במשפטם של המערערים היוו חלק בלתי נפרד מן ההליכים הכוללים