סד"א/ה"הזדמנות הראשונה" להעלאת טענת התיישנות/מחוזי

עובדות וטענות: המערער, יליד 1947, הינו מסגר העוסק במקצועו במפעלים שונים מאז 1971. עיקר שנות העסקתו התבצע במפעלה של המשיבה, בו עבד כמסגר משנת 1975 ועד שנת 2001. ביום 4.8.02 הגיש המערער תביעה כספית כנגד המשיבה לפיצוי בגין נזקים שעניינם פגיעה בשמיעה במהלך תקופת עבודתו אצלה, אשר לטענתו נגרמה לו בשל רשלנות והפרת חובות חקוקות מצידה, שעיקרם בתנאי עבודה לקויים, וצורפה חוות דעת מומחה. המשיבה הגישה ביום 1.12.02, כתב הגנה מבלי שהעלתה טענת התיישנות (להלן: כתב ההגנה המקורי). ביום 2.3.03 עמד המערער לבדיקה בידי המומחה מטעם המשיבה, ד"ר פרט אשר ממצאיו ומסקנותיו הוגשו לביהמ"ש קמא ביום 4.4.03 ובמסגרתם הוערכה נכותו של המערער בשיעור של 10% בלבד. צוין, כי בהשוואה לבדיקת שמיעה משנת 1979, הרי שבמהלך השנים שלאחר מכן לא חלה כל החמרה ביכולת השמיעה של המערער. כך גם כעולה מדו"ח ועדה רפואית מהמוסד לביטוח לאומי שנערך במסגרת תביעה שהגיש המערער (להלן: דו"ח המל"ל) בו המערער עצמו ציין ש"רעשים באוזניים תמיד יש לו", ולפיכך מדובר בבעיה הקיימת מזה שנים רבות. וכך מסכם ד"ר פרט: "כאמור ליקוי שמיעה מושרה רעש מתגבש ומגיע לרמתו המרבית בטווח של 15 השנים הראשונות לחשיפה לרעש, בהתאם והיות וכבר בשנת 79 נמצא נזק שמיעתי דומה לזה הקיים היום ניתן לקבוע כי נכותו של מר בן עמי התגבשה כבר לפני כ-20 שנה". לאור זאת, העלתה המשיבה, לראשונה, את טענת ההתיישנות רק ביום 14.4.03 במהלך דיון קדם-המשפט, תוך שב"כ המערער הודף אותה בהדגישו כי היא הועלתה שלא ב"הזדמנות הראשונה". ביהמ"ש אפשר את תיקון כתב ההגנה ומכאן הערעור.

דיון משפטי: כב' הנש' הש' א' גורן: המונח "הזדמנות ראשונה" הינו מונח עמום, אשר קשה לחלץ מתוכו כלל אחד שיחול על כל המקרים. על-פי רוב, ייחשב מועד הגשתו של כתב ההגנה כהזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות בידי הנתבע, באשר זהו כתב הטענות הראשון המוגש על-ידו לאחר פתיחת ההליך. עם זאת, לכלל זה עשויים להיות חריגים, שבעטיים המועד שייחשב כ"הזדמנות הראשונה" יהא מוקדם אף למועד הגשתו של כתב ההגנה, וזאת במקרים שבהם התייחס הנתבע לגוף התביעה, בין בעל-פה ובין בכתב-טענות שהגיש, עוד קודם להגשת כתב ההגנה. הטעם לכך נעוץ בשלושה שיקולים מרכזיים המדריכים את שיקול הדעת השיפוטי בעניין זה, והם: התכלית העומדת ביסוד הוראת סעיף 3; אופיה הדיוני של טענת ההתיישנות; ומעמדה החשוב של זכות הגישה לערכאות. לעניין התכלית, נקבע כי מטרתה של הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות היא למנוע הליכי סרק, בהם יתנהלו דיונים בתביעות שלמעשה התיישנו ולבסוף יעלה הנתבע את טענת ההתיישנות המייתרת את התביעה כולה. תכלית זו הייתה מסוכלת אילו היה בכוחו של הנתבע להעלות טענת התיישנות בכל שלב של ההליך המשפטי. הדבר אף מתיישב עם המגמה הכוללת בחקיקה ובפסיקה שלא לאפשר הידרשות מאוחרת לטענות שהן "מקדמיות" באופיין. כמו כן, עיקרון זה מתיישב גם עם ההכרה במעמדה החוקתי של זכות הגישה לערכאות הקנויה בידו של התובע, והיא מאזנת כראוי בין זכות זו לבין אינטרס ההסתמכות של הנתבע והצורך בוודאות משפטית בכל הנוגע למועד מימושן של זכויות משפטיות כנגדו. ולבסוף יש לזכור, כי מוסד ההתיישנות הקבוע בחוק ההתיישנות הישראלי מכונן התיישנות דיונית בלבד, דהיינו כזו החוסמת מבחינה פרוצדוראלית את מימוש זכות התביעה אך אינה מאיינת את עצם קיומה של הזכות המהותית העומדת ביסוד עילת התביעה. בחינתם של שלושת השיקולים הללו מעלה כי כל אחד מהם פונה למישור התייחסות שונה. השיקול הנוגע לזכות הגישה לערכאות מתמקד ביכולתו של התובע להביא את זכותו המהותית הנטענת לכלל בירור משפטי. זכות זו אינה מוחלטת, אולם בשל מעמדה החוקתי, הגבלתה צריך שתעשה בצורה מדתית. מתן אפשרות בידי הנתבע לחסום את תביעתו של התובע אם זו התיישנה, תוך הגבלת מועד החסימה האפשרי רק לשלב בו מצויה התביעה על מפתן דלתו של ביהמ"ש, מתיישבת עם דרישת המידתיות. השיקול השני, הנוגע באופייה של טענת ההתיישנות, מתמקד בנתבע. זה האחרון זכאי שלא תנוהל כנגדו תובענה שהתיישנה כבר, אולם נוכח מעמדה ה"חלש" יחסית של ההתיישנות כטענת הגנה דיונית בלבד, אין הוא זכאי לעשות בה שימוש בכל שלב של ההליך, אלא עליו להעלותה מוקדם ככל האפשר וב"הזדמנות הראשונה". השיקול השלישי, עוסק בנקודת המבט של השיטה המשפטית בכללותה, המבקשת למנוע בזבוז של זמן שיפוטי יקר, תוך יצירתו של איזון ראוי בין נקודת המבט של התובע וזכות הגישה לערכאות הקנויה בידיו, לבין נקודת המבט של הנתבע וזכותו להעמיד בפני התביעה מחסום דיוני מקום שבו היא התיישנה. שיקולים אלו הובילו לשרטוט תפיסה פרשנית ביחס להוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות, שהיא גם "רחבה" וגם "צרה", בבחינת שני הצדדים של אותו מטבע: היא "רחבה" בכל הקשור לפרשנותו של מושג ה"הזדמנות הראשונה", כך שייתפסו ברשתו גם מועדים המוקדמים לכתב ההגנה, ולעיתים אף מועדים המוקדמים לכתב הטענות הראשון של הנתבע אפילו אין הוא כתב הגנה; היא "צרה" בכל הקשור במרחב הזמן שהיא מותירה בידי הנתבע להעלות את טענת ההתיישנות אם רצונו שהטענה תשא אופי אופרטיבי. ביהמ"ש אף למד מהצעת חוק דיני ממונות מחודש אפריל 2004, לעניין מועד העלאתה של טענת התיישנות, מבחן מעט גמיש יותר לפיו "טענת התיישנות תיטען בהזדמנות הסבירה הראשונה". וקובע, כי ספק אם בכך יש משום שינוי של ממש בהשוואה למצב הנוהג כיום. לשיטתו, נראה, כי חשיבותה העיקרית טמונה בעצם ההצהרה הגלומה בה בדבר הצורך להתחשב בנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה – צורך שבו הכירה הפסיקה ממילא. זאת ועוד, שיקול הסבירות המופיע בהצעת החוק לעניין "ההזדמנות הראשונה" מבטא אף את הדין הנוהג כיום והוא מדגיש, כי שאלת ההזדמנות הראשונה מוכרעת על-פי מבחן אובייקטיבי. השאלה הינה האם נסיבותיו של המקרה הן כאלו שבהן נתבע סביר היה צריך להעלות את טענת ההתיישנות באותו שלב. תשובה חיובית על שאלה זו הופכת את אותו שלב דיוני בו מצוי ההליך ל"הזדמנות הראשונה", ולאחריו שוב לא יוכל הנתבע להתגונן מפני התביעה בטענה זו. כלומר, מקום בו העובדות אשר מקימות את טענת ההתיישנות הן בידיעתו של הנתבע (כגון שהן עולות מכתב התביעה), והנתבע נדרש לגוף התובענה, מבלי שהוא מעלה את טענת ההתיישנות, כי אז לא תעמוד לו עוד טענת ההתיישנות לאחר מכן. במקרה דנא, חווה"ד שצורפה לכתב התביעה ציינה שתי עובדות מהותיות הרלוונטיות לענייננו: האחת, כי המערער עובד במפעלים שונים כמסגר למן שנת 1971; והשנייה, כי ליקוי שמיעה מושרה רעש מתגבש ומגיע לשיאו לאחר תקופה של בין עשר לחמש עשרה שנים לאחר תחילת החשיפה לרעש ואף נאמר כי מ"כיוון שחשיפתו לרעש החלה בשנת 1971 הרי שהתגבשה והגיעה לשיאה בשנים 1986-1981...". משמע, כבר ממועד הגשתו של כתב התביעה עולה כי התביעה התיישנה כבר בראשית שנות השמונים. כלומר, העובדות הרלוונטיות המקימות בנסיבות המקרה את טענת ההתיישנות היו מונחות בפניה של המשיבה כבר במועד קבלתו של כתב התביעה לידיה. אע"פ כן, הגישה המשיבה כתב הגנה בו התייחסה לגוף התובענה ולסעיפיה מבלי לעורר את טענת ההתיישנות. בכך החמיצה למעשה את מועד "ההזדמנות הראשונה", והמחסום הדיוני שמקימה ברגיל טענת ההתיישנות אל מול זכותו המהותית של התובע שוב אינו עומד לרשותה, והוא נחסם כשלעצמו. השאלה היא, האם יש בתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינה בתיקון כתבי טענות, כדי לשנות מתוצאה זו? הוראה זו זכתה, ובצדק, לפרשנות ליברלית שלפיה על ביהמ"ש להיעתר ביד רחבה לבקשות לתיקון כתבי-הטענות, בכפוף לסייגים מסוימים שעיקרם בהתנהגותו של המבקש ובעיתוי הגשת הבקשה. התפיסה העומדת ביסוד פרשנות ליברלית זו הינה, כי ברגיל יש בתיקון כתבי הטענות, מקום שמתבקש הדבר, כדי להועיל לבעלי הדין להגיע לגיבוש השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת ביניהם, וממילא גם כדי לייעל את ההליך המשפטי. ואולם, תקנה 92 אינה מרשם פלא לריפויו של כל מחדל מצד בעלי הדין, ומשתי סיבות עיקריות אין היא יכולה להושיע את המשיבה בענייננו. ראשית, בשל מעמדה, על ביהמ"ש לפרש את התקנה באופן המתיישב עם הוראה בעלת מעמד נורמטיבי גבוה יותר – ובענייננו, הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות – ולא באופן הסותר אותה. חזקה על מחוקק המשנה, שהעמיד לנגד עיניו תכלית המתיישבת עם תכליתו של החוק, וזאת בין שמדובר בחוק המסמיך ובין שמדובר בחוק אחר. לפיכך, התכלית והשיקולים הרלוונטיים המונחים ביסודו של סעיף 3 מגבילים את פועלה האפשרי של התקנה במובן זה שהם מונעים התרתו של תיקון כתב-טענות שיש בו משום עקיפת עיקרון ההזדמנות הראשונה. שנית, היעתרות לבקשה לתיקון כתב טענות מכוח תקנה 92 כפופה לסייגים מסוימים שעיקרם בהתנהגותו של המבקש ובעיתוי הגשת הבקשה. בענייננו, הוגשה הבקשה בשלביו הראשונים של ההליך. עם זאת, וכאן העיקר, בימ"ש קמא נמנע מליתן את המשקל הראוי לתנאי הנוסף, המחייבו לבחון את התנהגותו של מבקש התיקון. לעניין זה הכלל הוא, כי שומה על מבקש התיקון להביא לפני הערכאה הדיונית ראיה או טעם ממשי למהות השגיאה שגרמה להשמטת הטענה מכתב ההגנה. בנסיבות אלו, נראה כי ריפויו של המחדל בדרך של תיקון כתב ההגנה ייעשה רק במקרים חריגים, אם בכלל, ולא זה המקרה שלפנינו. אשר על כן, הערעור מתקבל והתיק יוחזר לבימ"ש השלום להמשך דיון.