משפחה/סמכות בי"ד רבני ברכוש בנ"ז אחר גירושין/עליון
עובדות וטענות:
העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב) נישאו זה לזו בשנת 1980 ולהם 3 ילדים. יחסיהם התערערו, והם פנו לביה"ד הרבני האזורי בירושלים בשנת 1992 לצורך הסדרת הליך של גירושין. בגדר אותו הליך, נתבקש ביה"ד לאשר הסכם גירושין שכרתו ביניהם. באותו הסכם, הסכימו בני הזוג על מעשה הגירושין, על החזקת הילדים ומזונותיהם ועל הסדרים כספיים ורכושיים שונים. כן נכלל בהסכם תנאי, לפיו האשה מתחייבת שלא לתבוע את הבעל בכל ערכאה שהיא להגדלת מזונות הילדים, בין במישרין ובין בעקיפין, ואם הבעל ייתבע, האשה תפצה אותו באופן שהוא יקבל מחצית מהדירה, מחצית מתכולתה ומחצית מהזהב. כן קובע ההסכם הוראה בדבר ייחודיות סמכות בתי הדין הרבניים במקרה של מחלוקת ביניהם לאחר הגירושין. להסכם הגירושין ניתן תוקף של פסק דין ובני הזוג התגרשו זה מזו.לאחר כחמש שנים, הגישו ילדי בני הזוג (באמצעות העותרת)
דיון משפטי: כב' הש' א' פרוקצ'יה: ביה"ד הרבני הינו ערכאת שיפוט ממלכתית, אשר הוקמה מכח חוק שיפוט בתי דין רבניים, (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953, וממנו היא שואבת את כוחה וסמכויותיה. משכך, גדרי סמכויותיה מוגדרים ומעוצבים על פי חוק המדינה. בעשותו כן, הניח החוק, כחלק מתפיסת יסוד בממשל דמוקרטי, כי במתן סמכויות שיפוט טמונות, בה בעת, גם מגבלות כח השיפוט. כל אשר לא ניתן לערכאה השיפוטית, מצוי מחוץ ומעבר לכוחה, ואל לה לחרוג מגדרי פעולתה המוכרים על עבר תחומים שלא הופקדו בידיה ובאחריותה. זהו עקרון החוקיות המאפיין את מבנה השלטון הדמוקרטי. בכך נבדלים בתי דין רבניים מבוררים, מבתי דין פנימיים, וטריבונלים וולונטריים שאינם מוקמים מכח חוק אלא, על פי רוב, מכח חוזה או תקנון, והיקף סמכותם נקבע על פיו. גופים אלה נשלטים בעיקרם ע"י עקרונות המשפט הפרטי שהם יציריו, ואין הם חלק ממערכת השיפוט הממלכתית של המדינה. ביה"ד הרבני לא יוכל, על כן, להישען על סמכותו הדתית כדי ליטול לעצמו סמכות שיפוט בעניין החורג מסמכויותיו עפ"י חוק המדינה. סמכויותיו המקוריות של ביה"ד הרבני נקבעו בחוק שיפוט בתי דין רבניים, והן בנויות משני נדבכים: סמכויות ייחודיות מכח החוק; וסמכויות מקבילות לערכאה האזרחית ולביה"ד הרבני, הניקנות מכח הסכמת הצדדים. הסמכויות הייחודיות כוללות ענייני נישואין וגירושין וכן עניין שנכרך כדין בתביעת הגירושין, לרבות מזונות אשה וילדים. השיפוט המקביל הנקנה בהסכמה, מתייחס לעניינים של המעמד האישי עפ"י סעיף 51 לדבר המלך ופקודת הירושה. סמכויות ביה"ד הרבני, הן הייחודיות (נישואין, גירושין ועניינים נכרכים לגירושין) והן השיפוט על פי הסכמת הצדדים בענייני המעמד האישי, הינן סמכויות מקוריות-ראשוניות מכח החוק לדון ולהכריע בעניינים הבאים בגדרן. ההלכה הפסוקה הכירה בקיומה של סמכות נלווית, הטבועה בערכאה השיפוטית, ונגזרת מסמכותו המקורית של ביה"ד הרבני מכח החוק, ומקנה לה, בנסיבות מיוחדות, כח שיפוט לחזור ולדון בעניין שהכריעה בו בעבר. כזו היא, למשל, סמכות השיפוט של בית משפט ובית הדין לבטל פסק דין שניתן על ידם, המבוססת על הסכם בין הצדדים שנפל פגם מהותי בכריתתו, כזה העשוי להביא לביטולו של ההסכם. כן נתונה סמכות טבועה לערכאה השיפוטית, ולבית הדין בכלל זה, להמשיך ולהחזיק בידיה סמכות שיפוט לגבי נושא התלוי ועומד מלפניה עד לסיומו של ההליך. כל עוד לא ניתן פסק דין סופי, נמשכת סמכות השיפוט עד אשר תסיים ערכאת השיפוט את מלאכתה (פרשת סימה לוי). יובהר להשלמת הדברים, כי לא הוכרה סמכות טבועה של ערכאה שיפוטית, אזרחית או דתית, לחזור ולהפעיל את סמכותה המקורית כדי לפרש פסק דין שניתן על ידה. כעת יש לבחון, האם נתונה לביה"ד הרבני סמכות שיפוט להכריע במחלוקת מכח הסכמת הצדדים. הסכמת שכזו עשויה ללבוש שתי פנים: הסכמה, פשיטא, להקנות לבית הדין סמכות לדון בעניין פלוני, בלא זיקה להוראות חוק שיפוט בתי דין רבניים; והשנייה - הסכמה שביסודה כוונה להסמיך את ביה"ד לדון ולהכריע במחלוקת בתורת בורר. האם בכוחה של הסכמת הצדדים, כאמור, להקנות סמכות לבית הדין שלא ניתנה לו בחוק המסמיך, ואינה מצויה בגדר סמכויותיו הנלוות? בהגדירו את סמכויות ערכאות השיפוט השונות בישראל, התכוון החוק, לא רק לקבוע מה יהיה תחום תפקידה ואחריותה של המערכת על זרועותיה השונות, אלא בה בעת ביקש גם לשלול את כוחה של ערכאה שיפוטית לדון ולהכריע בעניין שלא הופקד בידיה מכח החוק ואינו מצוי בתחום כוחותיה הטבועים. כלומר, סמכות ערכאת שיפוט, באשר היא, אזרחית או דתית, נקנית מכח הדין, ואין היא נושאת כח לשאוב את מקורה מהסכמת הצדדים, אלא מקום שהחוק עצמו ראה להכיר בהסכמה כזו, בנסיבות מסוימות, כמקור לסמכות הכרעה. גישה דומה ננקטת גם לעניין כוחה של ערכאת השיפוט לפסוק על דרך הבוררות. משאין לערכאת השיפוט ממלכתית אלא סמכות עניינית שהוקנתה לה בחוק, אין קנויה לה סמכות לדון ולהכריע בעניין בתורת בורר מכח הסכמת הצדדים. בתי הדין הרבניים הינם חלק בלתי נפרד ממערכת השפיטה בישראל. עולה מכך, כי הסכמת הצדדים ככזו, אינה יכולה, כשלעצמה, להקנות סמכות לביה"ד הרבני, אלא אם היא הוכרה עפ"י החוק כמקור סמכות ראשוני. כך, הוכרה הסכמת הצדדים כמקור סמכות שיפוט של ביה"ד הרבני עפ"י סעיף 9 לחוק שיפוט בתי הדין, בענייני מעמד אישי של יהודים עפ"י סעיף 51 לדבר המלך במועצתו או עפ"י פקודת הירושה, הנתונים לסמכות מקבילה של בית הדין והערכאה האזרחית. עם זאת, אין לביה"ד הרבני סמכות לדון ולהכריע בעניין שאינו ממין העניינים המצויים במסגרת סמכותו הייחודית עפ"י החוק, או בסמכותו המקבילה, אפילו ניתנה הסכמת הצדדים לשיפוטו. הסכמה כזו לא ניזונה ממקור סמכות מוכר בדין, ואין בכוחה, כשהיא לעצמה, להקנות כח שיפוטי לערכאת שיפוט ממלכתית. עפ"י אותה תפיסה, אין לביה"ד כח וסמכות להכריע במחלוקת בתורת בורר מכח הסכם בוררות בין בעלי הדין בעניין שעפ"י טיבו אינו בתחום סמכותו עפ"י הדין. הסכמת הצדדים אינה מועילה להקנות לו סמכות כזו. ביה"ד הרבני, המתיימר לפעול כבורר בין צדדים, פועל עדיין תחת הכסות והסממנים של תפקידו הממלכתי. לשם כך, הוא עושה שימוש במערכת הפיסית והארגונית של בית הדין, במימון המדינה. את הזמן שעליו להקדיש לענייני המעמד האישי שבגדר תפקידו הרשמי הוא מקצה בחלקו לפונקציה שיפוטית אחרת שאינה מטעמה של המדינה, אף שהיא נחזית להיות נושאת חותם המדינה בעיני הציבור הרחב, המתקשה לאבחן בין התפקיד השיפוטי לבין התפקיד הלבר-סטאטוטורי שבית הדין ממלא. עירוב פונקציות זה אינו מתיישב עם עקרון החוקיות, ועם הגדרה נכונה של הפונקציות והסמכויות של ערכאת שיפוט ממלכתית. מן הכלל אל הפרט: עילת תביעתו של המשיב בביה"ד הרבני הינה לאכיפת תניה חוזית בעניין רכושי-ממוני, המצויה בהסכם הגירושין שכרתו ביניהם בני הזוג לצורך הליך הגירושין. מדובר בתניית שיפוי. המשיב תובע אכיפה של תניה רכושית לשיפויו בעקבות הפרת הסכם ע"י האשה, והוא נתן ביטוי לכך בהכתירו את תביעתו כתביעה ל"בצוע בעין". מקור הסמכות הייחודית של ביה"ד לדון בענייני נישואין וגירושין כאמור בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים אינו חל במקרה זה, שכן נושא התביעה הוא עניין רכושי לאחר פקיעת נישואי הצדדים, וממילא שוב אין מדובר בעניין של "נישואין וגירושין". אין מדובר גם בעניין "הכרוך בתביעת גירושין" לרבות מזונות אשה וילדים כמשמעו בסעיף 3 לחוק. לאחר הגירושין, תביעה רכושית בגין הפרת תנאי שיפוי אינה כרוכה בתביעת הגירושין, שתמה וחלפה מן העולם. עילת התביעה של המשיב הינה עילה חדשה, שנושאה הוא אכיפת הסכם גירושין או בקשה לאכיפת פסק גירושין, המבוסס על הסכם גירושין. מטבע הדברים, אין לכרוך עילה חדשה כזו בגדרם של העניינים שנכרכו בעבר בתביעת הגירושין. גם הסכמת הצדדים לא תועיל להקנות סמכויות שיפוט לבית הדין. סעיף 11 להסכם הגירושין בענייננו, צופה פני העתיד וקובע, כי אם לאחר הגירושין יתגלעו חילוקי דעות בין בני הזוג, כי אז מתחייבים הם להגיש את תביעותיהם לבתי הדין הרבניים בלבד. הסכמה זו מועילה להקנות לביה"ד סמכות עפ"י סעיף 9 לחוק רק ביחס לענייני המעמד האישי עפ"י סעיף 51 לדבר המלך במועצתו או בפקודת הירושה. תביעה רכושית לאכיפת תניית שיפוי חוזית בהסכם גירושין אינה בגדר עניין של מעמד אישי כמשמעו בדבר המלך או בפקודת הירושה ולפיכך, ההסכמה החוזית של הצדדים לגבי מחלוקת כזו אינה מועילה להקנות סמכות שיפוט לביה"ד עפ"י סעיף 9 לחוק. כך גם, אין רלבנטיות לסמכות השיפוט הנלווית של ביה"ד, ככל שהיא נוגעת לביטול פסק גירושין מחמת פגם בכריתה שנפל בהסכם הגירושין, שכן אין מדובר בפגם מסוג תרמית, טעות, הטעייה, כפייה וכיוב'; וכך גם לעניין עקרון "הסמכות הנמשכת". הסמכות הנמשכת נקנית מקום שערכאה דנה בעבר בנושא מסוים ובנסיבות מיוחדות נוצר צורך לבטל או לשנות את ההחלטה הקודמת עקב שינוי מהותי שחל בנסיבות עליהן היא הושתתה. ענייננו כאן שונה בתכלית. התביעה אינה מבקשת לשנות או לבטל את הסכם הגירושין שנכרת בין הצדדים. ההיפך, היא מבקשת לאכוף את ההסכם. הכרעה בנושאי ממון היא הכרעה סופית, ואינה עניין לסמכות נמשכת, כדברי ביהמ"ש בפרשת סימה לוי. ההיבט הממוני של הסכם הגירושין, ובכללו תניית השיפוי, ופסק הגירושין שנתן לו תוקף, אינם מצויים, אפוא, בגדרי סמכותו הנמשכת של ביה"ד הרבני. אשר על כן, בהכריעם בתביעת המשיב כנגד העותרת לאכיפת תניית שיפוי חוזית בהסכם הגירושין, חרגו בתי הדין הרבניים ממסגרת סמכותם הנתונה להם בדין ולפיכך החלטותיהם בטלות.
