התנכל לעובדת כי חשד שהיא סייעה לאשתו וישלם
אווה שטנוורצל עבדה במשך כ-10 שנים בחברת נעלי הוק בע"מ כפקידת ייבוא. מר כהן, מעסיקה, שהה בחו"ל בשנת 2004 לצורך תערוכת נעליים. באותה תערוכה שהתה גם גב' אשכנזי שעבדה בחברה בעבר, במשך מספר חודשים.
עם שובו של מר כהן מחו"ל נפגש עם העובדת ושאל אותה אם נתנה את מספר הטלפון של בית המלון בו שהה וכן את מספר החדר לבעלה לשעבר של גב' אשכנזי. כפי שהסתבר, הבעל גילה לטענתו, כי מר כהן וגב' אשכנזי נסעו לחו"ל יחד, ואף טען זאת בפני אשתו של מר כהן.
העובדת הכחישה בפני מר כהן כי העבירה מידע כלשהו ונפגעה מעצם האשמתה בכך. מר כהן ביקש ממנה להמציא לו את פירוט שיחות הטלפון מביתה הפרטי. העובדת התנגדה בטענה כי מדובר בפגיעה בפרטיותה ובפרטיות משפחתה.
בעקבות התקרית, חל שינוי במערכת היחסים שבין שטנוורצל לבין מר כהן. לטענתה, עבדה משך כל השנים בצמידות למר כהן. עם השנים, התפתחו בינה לבין מעסיקה יחסי עבודה מצוינים, הם סמכו זה על זו והיא קיבלה יד חופשית בעבודתה וסמכויות נרחבות. לדבריה, לאחר שובו של מר כהן מחו"ל החל להתנכל לה.
ההתנכלות התבטאה בכך שהוא התפרץ עליה בשל דברים של מה בכך; החל לדבר אליה באופן עוין ומנוכר; אסר עליה לפתוח מעטפות שמגיעות למשרד ולפתוח את התיק שלו לצורך הוצאת מסמכים של העסק (כפי שנהגה לעשות כדבר שבשגרה); הגביל את סמכויותיה; סירב שתצא לחופשה בתקופה בה נערכו שיפוצים במשרד (כפי שנקבע מראש) ודרש כי תישאר לעבוד במחסן משך כל אותה תקופה; אמר לה שוב ושוב כי איבד את האמון בה והטיח בה אמירות פוגעות; העלה טענות סרק על עבודתה וכיוב'. בנוסף, טענה כי סביבת העבודה הפכה רווית מתח וחוסר נוחות וכי החלה לקבל את שכרה באיחור.
בסופו של דבר, בעקבות ויכוח שהתפתח סביב נושא השכר, התפרץ עליה מר כהן וצעק עליה, וכשהרגישה מושפלת ומותקפת על לא עוול בכפה, הניחה את מפתחות המשרד על השולחן מולו, ויצאה מהמשרד בוכה. מאז לא חזרה עוד לעבוד בחברה.
בית המשפט קובע, כי כאשר בוחנים את המצב האובייקטיבי בו היה שרוי מר כהן באותו זמן – מנותק מביתו וממשפחתו, ומתגורר משך כחודשיים במחסן חנותו, כל זאת נוכח אותה "תקרית" אשר את האשמה בה ייחס לעובדת, אין זה סביר כי המשיך להתנהג אליה כפי שהתנהג טרם האירוע. אין זה סביר שביצע "הפרדה" כביכול בין ענייניו האישיים לבין העבודה, וזה אך סביר כי גילה עוינות והתפרץ מעת לעת כפי שטענה העובדת.
כמו כן, נקבע כי הוכח כי העובדת התפטרה בשל הנסיבות שפורטו ולא בשל כל סיבה אחרת. עוד נקבע, כי אמנם העובדת לא נתנה למר כהן התרעה מפורשת כי תתפטר אם יחסו לא ישתנה, כנדרש בחוק פיצויי פיטורים, אולם, נקבע כי בנסיבותיו הייחודיות של מקרה זה, לא היה טעם אמיתי להודעה פורמאלית כלשהי מצד העובדת, שכן חוסר האמון היה כה עמוק וחמור עד שלא ניתן היה לתקנו בדיבורים גרידא.
לפיכך נקבע, כי העובדת זכאית לפיצויי פיטורים בסך 50,860 ש"ח. יחד עם זאת, קובע בית המשפט כי על אף עוגמת הנפש, ובידעה את חשיבותה למקום העבודה, העובדת יכולה היתה ליתן הודעת התפטרות מסודרת ולעזוב לאחר חודש. לפיכך, חויבה היא לפצות את החברה בשכר חודש אחד.
