הזווית של אזולאי: 90% חוב - חצי הכוס המלאה
יתכן שעד ששורות אלו תתפרסמנה, הן תהיינה רלוונטיות כמו שתוכנית ההתכנסות עדיין רלוונטית. הדברים משתנים במהירות כה גבוהה עד שתחזיות שפורסמו לפני ימים ספורים כבר אינן שוות את הנייר עליו הן נכתבו.
כל ניסיון להתחיל לאמוד את העלות הכלכלית של המלחמה נדון לכישלון בשל הדינמיות של האירועים, שלא לדבר על כך שכותרות העיתונים מוציאות את החשק לדבר על כל נושא, בטח שלא נושאים הקשורים בכסף.
בזמן כתיבת שורות אלו עומדים כוחות צה"ל לבצע את "המהלך המנצח". סלחו לי על הגלישה לפוליטיקה, אבל דומני שלא צריך לאמץ את הדמיון יותר מידי, כדי לראות כיצד הדברים ייראו בעוד נגיד, חודשיים. צה"ל נמצא עמוק בתוך לבנון, לפני הליטני או אחרי הליטני, זה כבר ממש לא משנה מפני שאז יירו עלינו מנשק שהוא עוד יותר ארוך טווח.
או אז תועלינה ההצעות להעמקת הכניסה ללבנון, לתגבור הכוחות, לגיוס נוסף של מילואים וכן הלאה וכן הלאה. לאחר מכן יוגש לנו החשבון בדמות קיצוצים וחריגות תקציביות ואולי אף מיסים ואז באמת נצטרך לעדכן שוב את כל התחזיות הכלכליות שלנו.
שוב אבקש את סליחתכם על שחטאתי בפרשנות בנושא בו אני נחשב להדיוט, אבל תודו שרוב הפרשנים הצבאיים בעיתונות ובטלוויזיה לא מספקים ניתוחים עמוקים ומדויקים יותר מזה שנכתב למעלה.
בכל זאת, זהו טור כלכלי
נקודה כלכלית שבכל זאת כדאי לבחון כעת, היא היכולת של ישראל להתאושש מבחינה כלכלית, בהשוואה ליכולתה בזמן מלחמת לבנון הראשונה מהזווית של רמת החוב הציבורי.
בזמן מלחמת לבנון הראשונה עמד שיעור החוב הציבורי ברמה של כ-170%. משק שנושא על גבו חוב אדיר כזה אינו יכול לנקוט במדיניות אנטי מחזורית בעיתות משבר ויכולת ההתאוששות שלו היא נמוכה מאוד. לישראל לקח כשמונה שנים להתאושש ממלחמת לבנון (פרשת ויסות מניות הבנקים לא בדיוק סייעה להתאוששות), עת החלה העלייה מברית המועצות.
רמת החוב כיום היא נמוכה בהרבה ועומדת על כ-90%. כאשר המשק לא מחויב לתשלומי ריבית שנתיים בהיקף גדול. כאשר משאבים מתפנים לטובת שימושים כמו פיצויים ראויים, נמצא שהמשק חוזר למסלול צמיחה במהירות. לכן, אם עוד נותרה בי עוד איזו שהיא פינה אופטימית בלב, מקורה בנתון הנ"ל.
לסיום, לאלו שבכל זאת עדיין מצפים ל"מהלך המנצח" של המלחמה, אני ממליץ להיזכר בילדותם. בשכונה של כל אחד מאיתנו אפשר היה למצוא את המסכן השכונתי, זה שכולם לועגים לו, זה שבמשחקי כדורגל היה נשלח לעמוד בשער בעוד כולם היו חלוצים, זה שהיו לווים ממנו שלושה שקלים ולא מחזירים וכו'. כך זה היה נמשך שנים. עד שיום אחד המסכן הזה החליט לשים סוף לעניין, לקח נבוט ובמכה אדירה שבר לבריון השכונתי את הברך. מאותו רגע אף אחד לא התעסק עם המסכן.
למי שלא מבין את הקשר בין הסיפור הדמיוני למלחמה, אני ממליץ לצפות ב-CNN, יש שם צילומים נפלאים של כמה מהנבוטים שלנו.
