צו מניעה האוסר האכלת חתולי רחוב
טניה כגן מתגוררת בקומת הקרקע בבית משותף בחיפה. היא חובבת בעלי חיים, ופעילה למען רווחת בעלי חיים באגודת צער בעלי חיים, מזה שנים. היא מגדלת בביתה כלבים עזובים ושלושה חתולים ועוד 3 חתולים קבועים בחצר. כמו כן, היא נוהגת פעמיים ביום, להאכיל חתולי רחוב המתאספים לצורך כך, במשטחים השונים של הרכוש המשותף בבניין.
יצחק אוניקול, גימלאי המתגורר בקומה מעל החצר האחורית של הבניין, התלונן על לכלוך וריחות לא נעימים בשל כך שהחתולים מטילים את צרכיהם בחצר המשותפת, וכן התלונן על יללות ייחום של החתולים. כמו כן, הוא טען כי הוא נמנע מלפתוח את תריס מרפסת ביתו בשל החשש המתמיד שהחתולים יקפצו מהגגון ויכנסו לביתו. הוא פנה לבית המשפט על מנת לקבל צו מניעה שיאסור על גב' קגן להמשיך ולהאכיל את החתולים בחצר הבית המשותף.
בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כי קיומם של החתולים בשעות ההאכלה ואף לאחר מכן, שוטטות החתולים באזור, הלכלוך והצחנה, יללות החתולים, קפיצת החתולים למרפסת התובע, כל אלו עולים לכדי הפרעה ממשית, מהותית ולא חולפת שיש בה כדי לפגום בזכות התובע להנאה סבירה מהמקרקעין שלו.
יחד עם זאת, נקבע כי כנגד האינטרס של התובע יש לשקול גם את החובה להגן על בעלי חיים. נקודת המוצא היא שחברה נאורה נמדדת לא רק ביחס לבני אדם אלא גם ביחסה לבעלי החיים. עוד קבעה השופטת כי יש לקחת בחשבון אינטרס נוסף והוא צורך נפשי שיש לנתבעת להאכיל חתולים. היא מצטטת מתוך מאמרו של פבלו לרנר, "הרהורים בעניין האכלת חתולי רחוב": "הצורך הרגשי של אותו אדם להאכיל חתולים הינו חורג מצרכיו של החתול, ומשתלב במסגרת הרגשות והצרכים של האדם עצמו, אשר נהנה מקרבתם של החתולים, מתקשר עמם והופך לאדם מאושר יותר", וקובעת כי בעקרון, יש למצוא את נקודת האיזון המבטאת את משקלה של החובה להגן על בעלי חיים ורגשותיו של המאכיל , למול הצורך האנושי ברווחה.
לאחר שקילת כל ההיבטים שלעיל נקבע, כי האיזון הנכון בין האינטרסים הנוגדים ימצא ע"י הטלת איסור על הנתבעת להאכיל את החתולים בחצר הבית המשותף, משום שבמקרה זה, קיימת האפשרות האכלת החתולים מחוץ לתחומי החצר המהווה רכוש משותף.
באופן כזה תשמר זכותו של התובע מחד, ולא תפגע הנתבעת מאידך. גם החתולים לא ינזקו, בשל היותם חתולי רחוב, המצויים בשכונת מגורים פעילה, שפחי האשפה שבה עולים על גדותם.
