עירית ירושלים תפצה על דו"חות חניה שניתנו שלא כדין
נגד יורם ניצן, עו"ד במקצועו, נרשמו שני דו"חות חניה, בגין חניה ברחוב חנניה בירושלים. האשמה בדו"ח הראשון הייתה חניה שיש בה כדי להפריע ולעכב את התנועה. הדו"ח השני נרשם בגין חנייה וחסימת רכב אחר.
בשני הדו"חות פנה ניצן בטרם ביקש להישפט לעירייה בטענות דומות. לטענתו, ברחוב המדובר, אין שום סימון המורה כי אסור לחנות או להעמיד רכב. הוא חונה במקום זה למעלה מארבעים שנה ולא עלה על דעתו כי עובר הוא על החוק. לא היה בזמנו כל סימון האוסר חנייה במקומות אלה, ואם היה כזה, היה מכבדו בהכנעה. שתי חניות אלו נעשו בתום לב ומתוך מטרה לכבד את החוק וללא שום כוונת זדון. אשר על כן ביקש כי הדו"חות יבוטלו.
העירייה סירבה לבטל את הדו"חות וניצן ביקש להישפט. בדו"ח הראשון, הורשע ניצן בבית המשפט לעניינים מקומיים וזוכה בערעור בבית המשפט המחוזי. בדו"ח השני, זוכה בבית המשפט לעניינים מקומיים. לאחר שהסתיימו ההליכים, הגיש את התביעה נשוא החלטה זו לבית המשפט לתביעות קטנות, על מנת לקבל פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו בשל מעשי העירייה. הפיצוי שהתבקש היה בסך 16,800 ש"ח.
בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כי על העירייה לנהוג בהוגנות. בכל מקום שיש ספק אם מותר לחנות בו אם לאו, ראוי שעירייה תדאג לתמררו בצורה יעילה ומושכלת במקום לרשום דו"חות ישירות. אם נוכחה העירייה לדעת כי במקום פלוני נרשמים דו"חות מרובים, מן הראוי לבדוק ולשפר את התמרור.נקבע כי נהג לא צריך להיות חכם או מבין אלא צייתן. המצב בשטח צריך להיות כזה שכל נהג סביר ואפילו פחות מכך, יידע ויבין בבירור, היכן מותר לו לחנות והיכן אסור. צריך לזכור שמטרת העונש איננה להעשיר את קופתה של העירייה. מטרת העונש היא למנוע מהאזרחים לחנות במקומות שאסור להם לחנות. אסור שהציבור יחשוב שהעירייה רואה בכך מכשיר להגדלת הכנסותיה.
בנוגע לדו"ח הראשון, קיבל בית המשפט לחלוטין את גרסת התובע כי חנה באזור שבו חנה כארבעים שנה, בתום לב ובלא ידיעה שהחנייה שם אסורה. אין זה סוד מדינה שהחנייה במרכזי הערים איננה קלה ויקרה היא. זכותו של כל נהג לחפש לעצמו מקומות חנייה ללא תשלום. אם סברה העירייה כי חנייתו הפכה לפתע להיות מפריעה לתנועה, היה עליה לתמרר את המקום באופן שיאסור חנייה שם. ועובדה היא כי אכן כיום, לכל הדעות ברור כי החנייה שהייתה פעם מותרת וחופשית, אסורה היא.
נקבע כי העירייה התרשלה בבירור, כאשר לא תמררה את המקום בצורה ברורה מחד גיסא, ומאידך הטילה הודעות קנס על הפרה לתנועה. התנהגות כזו איננה מכובדת ויש בה התרשלות ברורה. לגבי הדו"ח השני, נפסק כי האישום בכתב האישום לא הוכח. לפי קביעת השופטת בבית המשפט לעניינים מנהליים, ניתן ללמוד כי הן הדו"ח והן כתב האישום היו בעיתיים וזאת ניתן היה ללמוד מעיון בדו"ח לגופו. לא היו די ראיות בדו"ח ולא היה מקום להמשיך בדיון עם התובע. התובע התריע בפני העירייה הלוך ושוב, על הבעייתיות העולה מהדו"ח השני אותו קיבל. עצם חוסר ההתייחסות לדבריו מגיע להתרשלות. אשר על כן, גם על דו"ח זה מגיעות לתובע הוצאות. יחד עם זאת, נקבע כי הפיצוי שביקש התובע 16,800 ש"ח איננו מתאים. האומדן המתאים הוא 3,000 ש"ח.
