4.5 שנות מאסר לנהג שפגע וברח וגרם למוות
בשבוע בו מערער עו"ד דורי קלגסבלד לבג"צ על עונש של 15 חודשי מאסר אשר הוטל עליו - בטענה כי "ביהמ"ש הושפע מלינץ' תקשורתי עליו", נותן בית המשפט העליון תוקף לעונש מאסר כבד של 4.5 שנים לנהג שפגע וברח והותיר ללא עזרה פצועה שמתה בתאונת דרכים.
הנאשם, דוד גולה מראשון לציון, נהג ברכבו ובשלב מסוים סטה הרכב, מסיבה לא ברורה, לעבר השול הימני, ואז, פגע במנוחה - שלומית ויצמן, אשר באותה עת רצה על השול. כתוצאה מן הפגיעה, הועפה הנפגעת ונחבטה בחלון הקדמי ובגג רכבו של המערער. היא הוטלה לצד הכביש, כעשרים מטרים מדרום למקום התאונה, ונפטרה במקום. המערער עצר את רכבו במרחק של כ-100-200 מטר מדרום למקום התאונה, יצא מן הרכב, בדק את הנזק שנגרם לו, ולאחר מכן נכנס בחזרה אל הרכב והמשיך בנסיעה. בהגיעו לאזור התעשייה הישן בראשון-לציון, נטש המערער את הרכב בחניון, ונמלט מן המקום לבית אביו בתל-אביב.
המערער הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי בביצוען של ארבע עבירות: גרם מוות ברשלנות; הפקרה לאחר פגיעה; נהיגה בפסילה ונהיגה ללא ביטוח. בגין עבירות אלו הוטל עליו עונש של ארבע וחצי שנות מאסר בפועל וכן שנה וחצי מאסר על-תנאי, ורישיונו נפסל לתקופה של 12 שנים מיום שחרורו מן הכלא. הערעור אשר הוגש לבית המשפט העליון עניינו נגד ההרשעה והעונש כאחד. בין היתר, משיג המערער כנגד אחריותו בהתאם לעבירת ההפקרה.
בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע, כי הטענה, לפיה הנפגע בתאונה נפטר על-אתר כתוצאה מן התאונה או זמן קצר מאוד לאחריה ולפיכך, לא ניתן היה להושיט לו עזרה ממשית, נטענה לא אחת על-ידי נהגים שהיו מעורבים בתאונות "פגע וברח. ההלכה בעניין זה קובעת, כי רק "כשברור לפוגע ... כי הנפגע כבר מת ושום עזרה לא תועיל לו, הרי שאין הוא עובר את העבירה הנדונה כשהוא משאיר את הנפגע במקומו ואינו מסיע אותו לטיפול רפואי מתאים. כדי למנוע טעות, עלינו להדגיש כי דבר מותו של הנפגע צריך להיות ברור וודאי מעל לכל ספק, שהרי ייתכנו מקרים שבהם אדם נפגע ונתון במצב קשה מאד, ואף שלהדיוט הוא נראה כמת, ייתכן כי הגשת עזרה דחופה עשויה להצילו ממוות".
כלומר, רק במקרים נדירים ביותר יוכל הנהג הפוגע - מיד לאחר קרות התאונה - להיות משוכנע, מעל לכל ספק, כי אין כל סיכוי להציל את האדם בו פגע וכי כל עזרה שהיא לא תוכל להועיל לו. יתר על כן, כאשר הנהג כלל לא ניגש אל הנפגע ולא בדק באופן אישי את מצבו, ממילא לא יוכל הוא להישמע בטענה כי דבר מותו היה לו ברור.
בענייננו, במרחק שבו עצר המערער את רכבו וירד ממנו לצורך בחינת נזקיו (200 מ' ממקום האירוע) ובין המקום בו היתה המנוחה שרועה על הקרקע, לא יכול היה להיות בידו כל מידע ברור וחד-משמעי באשר למצבה. התנהגותו של המערער מצביעה על כך שהוא בעיקר היה טרוד מן הנזקים שנגרמו לרכבו, והשאלה האם ניתן להושיט לנפגעת עזרה לא הטרידה אותו כלל וכלל.
מחדלו של המערער היה אף חמור מכך: הוא נמנע מלהזעיק את כוחות ההצלה למקום - פעולה שניתן היה לבצע בקלות באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שנמצא ברשותו - וכל זאת, חרף ידיעתו הברורה כי בתאונה נפגע אדם. במקום זאת, הוא נמלט מן המקום בהפגינו אדישות מוחלטת למצבה ולגורלה של הנפגעת.
בעניין העונש שהוטל על המערער נקבע, כי מעשיו של המערער הינם חמורים ביותר, ועליו לשאת בתוצאותיהם. המערער גרם ברשלנותו למותו של אדם, ומעבר לכך, הפגין אטימות וחוסר רגישות לחייה של הנפגעת.
בהקשר זה יש לשוב ולהזכיר את העונש החמור שקבע המחוקק בצידה של עבירת ההפקרה, כאשר מקרה זה הוא מבין המקרים החמורים הבאים בגדרה.
לפיכך, האיזון שערך בית משפט קמא בין השיקולים לחומרה לבין השיקולים לקולא, הינו איזון ראוי ואין להתערב בעונש שהוטל על המערער.
