ביהמ"ש: ביה"ד הרבני ידון בהתרת נישואין אזרחיים
זוג יהודי, תושבי ישראל ואזרחיה הנחשבים כשרים להינשא כדת משה וישראל נישא בנישואין אזרחיים בקפריסין בשנת 1987. עם שובם לארץ, ועל יסוד תעודת הנישואין הקפריסאית, הם נרשמו במרשם האוכלוסין כנשואים. בהמשך, קיימו בארץ "טקס קידושין פרטי", בניהולו של רב רפורמי. עם השנים, עלו נישואיהם על שרטון. הם החלו בהליכי פירוד בעניינים רכושיים, בענייני מזונות ובסוגיית המשמורת על בתם, בפני בית המשפט לענייני משפחה. הבעל הגיש תביעה לבית הדין הרבני למתן פסק דין הצהרתי "כי הצדדים אינם נשואים כדת משה וישראל ולחלופין לגירושין".
בית הדין הרבני האזורי קיבל את תביעת המשיב. וקבע, שבני הזוג נישאו בנישואין אזרחיים מתוך כוונה מודעת שלא להתחתן לפי מנהגי ההלכה היהודית, ומבלי שחל עליהם כל אילוץ בעניין. בנסיבות אלה נקבע שאין חשש לקידושין, ואין צורך בגט. בהמשך קבע בית הדין גם כי בני הזוג פנויים ורשאים להתחתן.
האשה ערערה על החלטה זו לבית הדין הרבני הגדול. בערעורה טענה כי בית הדין האזורי לא היה רשאי לקבוע שבני הזוג פנויים להתחתן, באשר נישואיהם האזרחיים עומדים בתוקפם. לטענתה, כדי להביא את הנישואין האזרחיים לכלל סיום נדרש אקט שיפוטי, שיעמוד על קיומן של העילות הנדרשות לגירושין, ושל הזכויות הכרוכות בגירושין.
בית הדין הרבני הגדול קיבל את ערעורה של העותרת. וקבע כי נדרשת פעולה פוזיטיבית של בית הדין לצורך התרת הנישואין. לפיכך, נתן בית הדין הרבני האזורי פסק דין משלים לפיו הוא מורה על התרת הנישואין.
לפיכך הגישה האשה עתירה לבג"ץ בה ביקשה לבטל את ההחלטות הקודמות של בתי הדין. לטענתה, בהעדר הסכמה מצד שני בני הזוג, עצם העובדה שבני זוג יהודים נשואים בנישואין אזרחיים שנערכו מחוץ לגבולות המדינה ואינם נשואים כדת משה וישראל אינה יכולה להוות, כשהיא לעצמה, עילה להתיר את נישואיהם האזרחיים.
בית המשפט קבע, כי "אין כל חילוקי דעות, והכל מסכימים, כי יהא מקום עריכתם של הנישואין אשר יהיה, בית הדין הרבני מוסמך לדון בשאלת הגירושין"
כיום - לאור עמדתו של בית הדין הרבני הגדול כי בני הזוג היהודים, שנישאו מחוץ לישראל, הם נשואים בעיניו על-פי המשפט העברי – אין היא מעוררת כל קושי. בני זוג אלה אינם נשואים אמנם כדת משה וישראל ואין הם זקוקים לגט. עם זאת, הם נשואים על-פי הלכות בני נוח, אשר הינן חלק מהמשפט העברי, והם זקוקים לפסק דין של גירושין.
אולם, סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בגירושין של יהודים ישראלים שנישאו מחוץ לישראל בנישואין אזרחים אינה משתרעת גם על ההיבטים הממוניים של הגירושין. כדי שהכריכה בתביעת גירושין תשמש נימוק לשלילת הסמכות של בית המשפט האזרחי בענין הכרוך, נדרש בעל דין, המסתמך על הכריכה, לעמוד בתנאים מסויימים שמטרתם למנוע ניצול לרעה של הסדר הכריכה על-ידי מי מבני הזוג.
במקרה הנדון, לאור הנחיית בית הדין הרבני הגדול, ניתן פסק דין משלים בו התיר בית הדין הרבני האזורי את הנישואין, חרף התנגדות האשה. הובהר, כי בית הדין נוכח שאפסה התקווה לשלום בית בין הצדדים והגיע למסקנה שאין מקום להשאיר את הצדדים בקשר פורמאלי אזרחי. בהליכים שהתקיימו בפני בית הדין לא נפל פגם המצדיק את התערבות בג"ץ. בפני בית הדין נפרשה מערכת היחסים הקשה בין בני הזוג. התברר כי חל ביחסים קרע שאין לאחותו. חיי המשפחה השתבשו ללא תקנה. לעותרת עצמה אבדה התקווה כי הצדדים יחזרו לחיי נישואין תקינים. מצב דברים זה, של פירוד ממושך וברור לכל, חייב הסדרה משפטית שתתאם למציאות החיים בין בני הזוג, מציאות של סכסוך קשה וקריסת המסגרת המשפחתית. לשם הסדרה משפטית זו פעל בית הדין הרבני בדרך של התרת הנישואין האזרחיים. הדיון בבית הדין הצטמצם לסוגיית הגירושין. על רקע זה, בית הדין הרבני פעל במסגרת סמכותו, תוך הפעלה ראויה של שיקול דעתו.
